# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/etzothamevoarot/537/13/

כל המצוות שאדם מקימם בלי ממון, הינו במצוות שקיומם על־ידי ממון ובפרט מצות צדקה, אם אדם אינו מקימם, כי חס על ממונו שהוא יקר בעיניו רחמנא לצלן יותר מן המצוה, ומקים רק מצוות שאין בהם חסרון כיס, ובפרט כשאינו מקפיד בפרנסה ובמשא ומתן שיהיו על פי התורה, ואינו משתדל לקים במשא ובמתן את ההלכות הקשורות בהם, ובפרט אם על־ידי עסקיו אינו מתפלל בזמן וכראוי, וכן אף מתרחק ממצוות אחרות מחמת טרדת עסקיו, וכל ימיו טרוד לחשב חשבונות, כדי שלא יפסיד ממון במסחריו, ואלו בקיום מצוות אינו מדקדק לחשב הפסדן, אזי מצוות שאדם זה מקים, הינו מצוות שאינן נקנות בממון ואינו עומד בקיומן בפני נסיון ממון, אף על פי שמקימן, אין בהן שלמות וחשיבות. כי שלמות המצוות וחשיבותן היא אמונתו של המקים; שמאמין כי הממון שמפזר בשבילן, לא יגרע מחלקו, כמבואר בפרקי אבות (פ"ב, מ"א) "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה". כלומר, גם אם נדמה לך, כי על־ידי המצוה תפסיד ממון, עליך להאמין כי השם יתברך יזמין לך שכר ורוח במדה מרבה יותר מהפסד הממון של קיום המצוה.

אבל כאשר אדם מחשיב את מצוות התורה ועומד בנסיון, ומקימן גם כאשר הוא צריך לפזר ממונו לקיום המצוה, או שצריך לבטל משא ומתן כדי לקים מצוה, ואף־על־פי כן אינו מבטל שום מצוה ממצוות התורה, סימן הוא כי אדם זה שלם באמונתו שמאמין בהשגחת הבורא, שאמונה זו היא יסוד היהדות, מצוות שאדם זה מקים, שלמות הן וחשובות, כי כאמור, עקר האמונה נכר בעניני ממון. ומי שעומד בנסיון ומבטל תאות ממון כדי לקים מצוה, מוכיח כי התורה חשובה בעיניו יותר מממונו ועל־כן מצוותיו שלמות הן. (תורה כג, ה)