# א

> מקור: https://rabenu.app/books/etzothamevoarot/549/1/

עקר הגאולה תלוי באמונה, כי עקר הגלות הוא רק מחמת חסרון באמונה. כלומר, הגאולה תבוא כאשר בני ישראל יתחזקו באמונה אמתית, ויאמינו כי כל המתרחש בעולם בכלליות, וכל הקורה עם כל אדם בפרטיות, הן יסורים, חס ושלום, הן רחבות, מקורם בהשגחתו הפרטית יתברך, ולא מדרך הטבע.

ועוד יאמינו, כי כל שמסבב קודשא בריך הוא עם האדם הוא רק לטובה, כפי המבואר בדברי חכמינו זכרונם לברכה (ברכות ס:, זהר ח"א קפא.), 'כל מה דעביד רחמנא לטב עביד'. משמע, כי כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה עם עבדיו - הוא טובה גמורה, כפי המבואר עוד בכל ספרי האמת, ובפרט בלקוטי הלכות (הלכות פסח ה"ט, הלכות מילה, ה"ה ועוד). כי היסורים שהקדוש ברוך הוא שולח לאדם הם כדי לעוררו משנתו, שישוב מדרך תועים לדרך התורה, דרך האמת, כפי המבואר בלקוטי מוהר"ן (ח"א סימן ר"ו) על הפסוק (תהלים קיט, קעו) "תעיתי כשה אבד", וכפי המבואר בפרוש רש"י על הפסוק (שם צ, ג) "תשב אנוש עד דכא, ותאמר שובו בני אדם". שהקדוש ברוך הוא שולח יסורים קשים רחמנא לצלן לאדם, ובאמצעותם הוא מזהירו לשוב מדרכו הרעה. ולהפך באשר להרחבה, משפיע הקדוש ברוך הוא טובות, לנסות את האדם אם יכיר ויאמין כי הטובות והחסדים הם מהשגחתו הפרטית, או אם חלילה יחשב כי את הטוב צבר בשל השתדלותו ובחכמתו.

עוד יש להאמין, כי כל העובר על מצוה אחת ממצוות התורה, מחמת ליצנות או כפירות, יענש בודאי. הגם שלכאורה נדמה כי עוברי עברה אינם נענשים, אדרבא, מצליחים הם בכל עניני עולם הזה, הן בבריאות הגוף, הן בפרנסה, וכיוצא באלה. יש להאמין ולדעת כי הצלחתם של עוברי עברה אינה אלא נסיון ליראים ולמאמינים האמתיים, אם יחזיקו ויאחזו עצמם באמת לאמתה, ואף־על־פי שרואים כי עברה אינה מזיקה תכף ומיד, ומאידך דרך הישר והאמת אינו מצליח תכף. אבל באמת לא ישא השם יתברך פניו ללצים ולכופרים על עוברם על מצוות התורה ועל ליצנותם ולעגם לאמת ולאמונה האמתית. ואם לא יתחרטו מדעותיהם הרעות והכוזבות, ולא ישימו פניהם לאמונה האמתית ולקיום התורה, יענשו בענשים כבדים, והצלחתם המדמה תתהפך עליהם לצרות ויסורים, כפי המבואר במזמור שיר ליום השבת (שם צב, ח) "בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און, להשמדם עדי עד". הינו, הצלחתם הרבה של פועלי און היא כדי שיאבדו לנצח.

כאשר בני ישראל יגיעו לאמונה (כפי המבואר בסעיף זה), ולו רק קבוץ אחד בלבד, ודאי תתקרב הגאולה השלמה, כפי המבואר בזהר הקדוש (זוהר חדש נח דף כג טור ג') "בכנישתא חדא", משמע אפלו אם רק קבוץ אחד של אנשים יגיעו לאמונה האמתית כראוי, מיד תבוא הגאולה בעזרת השם יתברך.

גם עקר הגלות בפרטיות, אשר כל יהודי לחוץ ודחוק בעצבות, בדאגות, בקשיות וספקות ובמרירות בשל הרפתקאות חייו השונות, הן בבריאות הגוף, הן בשל פרנסה וכו', הן מצד עצמו, הן מצד בני ביתו וכו', כל זה הוא מחמת חוסר אמונה בהשגחה פרטית, הינו שאינו מאמין כי כל המתרחש עמו, הן יסורים, הן רחבות, הכל נעשה בהשגחתו הפרטית יתברך, ולא על פי דרך הטבע, ואינו מאמין כי אין עזרה והצלה מיסורים, זולת מהשם יתברך. וכי באמת לא תועיל שום השתדלות בדרך טבעית, כמבואר בתהלים (קמז, י-יא) "לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה". הינו, השם יתברך אינו חפץ שיסמכו על סבות טבעיות, אלא "רוצה ה' את יראיו, את המיחלים לחסדו", משמע, כי הוא כביכול חפץ שיאמינו בהשגחתו הפרטית, יבטחו בו ויקוו לחסדו. אך בשל העדר אמונה בהשגחה פרטית, ובשל תלית תקוות בהשתדלות בסבות טבעיות שלא כרצון ה', אין שום טובה צומחת מכך. וכשזו אינה מושיעה נופלים לעצבות ודאגות ומרה שחורה, שזו הגלות הקשה ביותר, רחמנא לצלן. וכל זה בשל העדר אמונה בהשגחה פרטית, הינו שלא מבקשים מהשם יתברך ישועה ורחמים בכל ענין שזקוקים לו באמת. אבל באמונה שלמה, כפי המבואר בסעיף זה, נצולים מכל מיני גליות, הן בכלל הן בפרט, כמבואר בתחלת הסעיף, שעקר הגאולה על־ידי אמונה. (תורה ז, א)