# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/etzothamevoarot/64/2/

כאשר אדם מתפלל כראוי, הינו במתינות, בהתרכזות במלות התפלה ובהרגשת חיות בתפלה. וכן כאשר הוא מתבודד, הינו ששופך לבו לפני השם יתברך במקום יחידי, שאין בו שום אדם מלבדו, ומודה להקדוש ברוך הוא על כל טובותיו מה שעוזרו בכל פעם, או שמבקש ממנו ישועה מיסוריו העוברים עליו, וכונתו באלה אמתית וטהורה, ואינו מתכון לגאות וכבוד וכו', כל אלו בודאי בכלל התבודדות הן, ובפרט כאשר מתבודדים באמת לפני השם יתברך כדי להשיג יראת שמים ומדות טובות - זה עקר ההתבודדות. אבל כאשר נופלים ממדרגת ההתבודדות, הינו מאבדים את החיות והחשק שנלוו לתפלה ולהתבודדות, יש לדעת כי הסבה היא בשל פגם אמונה. כי המאמין שהשם יתברך שומע כל דבור מן התפלה או מן ההתבודדות, לא מתרפה ולא מאבד את החיות והחשק, שחש בתפלה ובהתבודדות. והתקון לכך היא בושה ולב נשבר. הינו להתביש באמת לפני השם יתברך, בלב נשבר על הנפילה מן המדרגה, הינו על אבוד החיות והחשק (כמבואר למעלה), עד שיתאנח ויגנח מחמת גדל החרטה והבושה. והשם יתברך ישמע אנחותיו ויעזרהו לשוב למדרגה ממנה נפל, הינו שיחוש חשק וחיות חדשים בתפלה ובהתבודדות. (תורה קח)