# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/etzothamevoarot/64/4/

כאשר אדם מתאנח על עוונותיו, הינו שמצטער על חטאיו כלפי המקום, או שמתאנח על מעוט השגתו בכבוד ה', מאחר שחיב כל אדם, לפי מדרגתו, להשיג ולהרגיש אלקותו יתברך, כי מחמת שלא מתבוננים בענין זה די הצורך, נופלים לחטאים ופוגמים בכבודו יתברך, הינו שעוברים על מצוות התורה שהיא כבודו ורצונו יתברך, אנחה זו חשובה לפניו יותר מתעניות וסגופים.

גם מבואר בלקוטי מוהר"ן (חלק א' סימן כ"ב), כי על־ידי אנחה בקדשה שוברים את עזות הגוף, הינו מכניעים את התאוות והמדות הרעות הבאות מעזות הגוף, שהוא הרע המצוי בגוף האדם, ואזי הנשמה יכולה להתקרב אל הגוף ולהודיעו את ההשגות שהיא משיגה. ובאור דבריו הקדושים הוא, שעל־ידי אנחה אמתית שאדם מתאנח על עוונותיו ועל רחוקו מהשם יתברך, נכנע הרע שבגוף, כי בגלל רע זה אינו יכול להרגיש שום טעם וחיות במצוות ובמעשים טובים. אבל על־ידי האנחה האמתית (כמבואר בסעיף זה), נכנע הרע וזוכים להרגיש טעם וחיות בהשגות רוחניות ובמעשים טובים, כמו שמרגישים במאכלים ובמשקאות המחיים את האדם.

וזה הבאור למה שכתב רבנו זכרונו לברכה (בתורה שם), שהנשמה מודיעה לגוף את השגותיה. הינו שהאדם מרגיש טעם וחיות ברוחניות שהיא שיכת לנשמה כמו בגשמיות, השיכת לגוף. וכן אמר דוד המלך בתהלים (מזמור סג, ו) "כמו חלב ודשן תשבע נפשי ושפתי רננות יהלל פי", הינו שדוד המלך הרגיש טעם וחיות בשפתי רננות, שהם תפלה, תורה ושאר מעשים טובים, כמו במיטב המאכלים המכנים חלב ודשן. וכן הוא בכל אדם המרגיש טעם וחיות בעניני רוחניות כמו בתענוגי הגוף, משמע כי הגוף מרגיש בהשגות הנשמה. (תורה קט, כב)