# יז

> מקור: https://rabenu.app/books/etzothamevoarot/702/17/

שבת הוא בבחינת "בן", בחינת "נח". הינו שעל־ידי שמירת שבת כהלכה (כמבואר בשלחן ערוך), והרגש בענג שבת, על־ידי זה אפשר לזכות לדעת גדול, שעל דעת זה מרמז "בן", כמבואר בדברי חז"ל (ע' מנחות קי. שדעתן מישבת כבנים. ולקוטי מוהר"ן ח"א סימן ל) ש"בן" מרמז על דעת ושכל עליון. וזוכים למנוחה כראוי, שעל זה מרמז "נח", שקדשת שבת מנחמת ומשמחת כל אדם מעצבות, אם הוא שומר שבת כראוי.

ועל־ידי קדשת שבת, מתעלות כל המצוות שמקימים בימות השבוע מעצבות, ונמשך עליהם שמחה. ועל־ידי ההודיה להשם יתברך על החסדים שעושה עם האדם, ועל־ידי למוד הלכות, הינו למודי אמת שעל ידם מתעוררים ליראת השם ולקיום התורה, זוכים להמשיך את קדשת השבת ושמחתה לששת ימי השבוע (כמבואר באות אמת ואמונה סעיף מ'), זוכים לשמח בהתקרבות להשם יתברך, וזוכים לקים את כל המצוות בשמחה גם בימי החולין.

ועל־ידי זה נתגלה "אחדות הפשוט בתוך פעלות משתנות", הינו, על־ידי שמירת שבת כראוי, זוכים להרגיש ולהאמין כי כל השנוים והמארעות שעוברים על העולם בכלל, וכל העובר על כל אדם בפרט, הכל רק מאתו יתברך המכנה "אחד הפשוט". ומדה זו של אמונה שלמה באחדות השם יתברך ובהשגחתו הפרטית, שכל השנויים הם רק מהשם יתברך לבדו ולא מדרך הטבע, דבר זה חשוב מאד אצלו יתברך: (תורה ב, ה-ו)