# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/etzothamevoarot/702/2/

על־ידי שמירת שבת זוכים לאמונה. הינו, על־ידי שנזהרים ממלאכה, ממשא ומתן ומכל מיני ענינים האסורים בשבת, וכן נמנעים מלדבר דבורי חול האסורים בשבת, כמבואר בשלחן ערוך, על־ידי זה זוכים לאמונה אמתית.

גם כל הצדקות שנותנים אין להם שלמות, רק על־ידי שבת, שהיא בחינת אמונה. הינו, אם נותנים צדקה מחמת אמונה, שמאמינים כי צריך לתת צדקה, כדי לקים את המצוה שצוה השם יתברך, ואם נותנים את הצדקה לעניים הגונים או לצרכי קדשה אחרים, כי מאמינים שזה רצון ה', או אז יש לצדקה חשיבות ושלמות. אבל אם נותנים צדקה לא מחמת אמונה, או נותנים לענינים שאינם לרצון השם יתברך, וצדקה זו שנותנים הוא מחמת חלישות הטבע, שאי אפשר לו לסבל חסרון הפרנסה של הזולת (ע' תניינא ד, א), או סבות אחרות הגורמות לנותן לתת, או שנותנים צדקה מחמת כבוד, אזי צדקה כזו אין בה שלמות וחשיבות (כמבואר באות אמת ואמונה סעיף ט"ז).

וכל הברכות וכל ההשפעות המשפעות לאדם על־ידי מצות צדקה, אין בהם שלמות וחשיבות, רק על־ידי שבת שהיא בחינת אמונה. הינו, רק על־ידי שמאמינים כי הברכות וההשפעות הן מהשגחתו יתברך. כי האמונה מקור היא לכל הברכות, ושלמות של כל המעשים טובים. כי כל המעשים טובים אין בהם שלמות וחשיבות, אלא אם מקימים אותם מחמת אמונה, הינו מחמת שכך צוה השם יתברך. וכן אפלו התעסקות בדעת אמתי, הינו בלמוד התורה ובספרי מוסר מצדיקי אמת, אין בהם שלמות וחשיבות, אלא על־ידי שבת - אמונה. הינו רק כאשר עוסקים בהם לשם שמים באמת: (תורה לא, ב)