# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/etzothamevoarot/913/2/

עקר השמחה היא מן המצוות. הינו שהשמחה שהאדם שמח בחכמה גבורה ועשירות של עולם הזה, זוהי שמחה כוזבת, כי כל העשירות של עולם הזה מסתימת ובטלה ביום מותו. וכן לא נשאר לו מאום מחכמתו וגבורתו שהיה לו בימי חלדו. אבל השמחה שזכה לשמח בקיום המצוות וביראת השם, זו נשארת לאדם לעולם ועד. כמבואר במסכת אבות (פ"ו מ"ט): "אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב וכו' אלא תשובה ומעשים טובים בלבד". על־כן עקר השמחה שראוי וכדאי לאדם לשמח, הוא רק בעושר רוחני, הינו יראת השם וקיום המצוות.

ועקר השמחה הוא בלב, שהאדם צריך להרגיש בלבו באמת את חשיבות ואת יקר יראת השם וקיום המצוות, ועשירות גדולה ונשגבה מזו אינה קימת, כי אלו הם טובה אמתית לאדם בעולם הזה ובעולם הבא. גם אלו היה אדם מתבונן בגדלת הבורא יתברך, היה מרגיש כמה צריך לשמח בכל מצוה, בכך שהוא מקים את רצון ה' היחיד הקדמון, הנצחי, יתברך שמו לנצח, שהוא המלך והמושל בכל העולמות. על־כן צריך לשמח מאד בכל מצוה, רק בודאי צריך לקימה לשם שמים.

ועקר השמחה של כל המצוות שעושים בכל השנה נאסף ומתקבץ בשלש רגלים, פסח שבועות וסכות. הינו, בימים טובים אלו זוכה האדם להרגיש את הקדשה והשמחה של המצוות שקים בכל השנה. וזה הטעם של שמחת יום טוב, כי בימים טובים מתעוררת הקדשה והשמחה של כל הנקדות טובות של כל המצוות שעושים בכל השנה. הינו אפלו שאין עושים את המצוה בשלמות כראוי, אף על פי כן מצויה נקודה טובה במצוה, כמבואר בלקוטי מוהר"ן (ח"א סימן רפ"ב) בתורה "אזמרה לאלקי בעודי". על־כן צריך להתגבר ולשמח עם מעט הטוב המצוי בכל מצוה, ובפרט בימים טובים צריך בודאי להתחזק מאד בשמחה, כמבואר בפסוק (דברים טז, יד) "ושמחת בחגך". גם מסגלים הימים טובים לשמחה, כי אז מתעוררת ומתאספת השמחה של כל המצוות, כמבואר למעלה. וצריך לזכר כי שמחה גדולה מזו של קיום מצוות התורה ויראת השם, אינה קימת, כמבואר בסעיף זה: (תורה ל, ה)