# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/etzotyesharot/102/4/

אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל: "מִי שֶׁאֵינוֹ מַנִּיחַ בָּנִים, נִקְרָא מֵת". וּמוּבָא כֵּן גַּם עַל פָּסוּק: "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ". אֲבָל מִי שֶׁמַּנִּיחַ בָּנִים כְּשֵׁרִים, נִקְרָא חַי אֲפִלּוּ אַחַר מִיתָתוֹ, כִּי עִקַּר הַמִּיתָה נִמְשֶׁכֶת מִפְּגַם אֱמוּנַת חֲכָמִים, כַּמְבֹאָר בִּפְנִים, וְעַל כֵּן כְּשֶׁמַּנִּיחַ בָּנִים אַחֲרָיו, שֶׁזֶּה בְּחִינַת תִּקּוּן אֱמוּנַת חֲכָמִים, אֵינוֹ נִקְרָא מֵת, רַק הוּא חַי גַּם אָז, עַל־יְדֵי תִּקּוּן הַבָּנִים הַכְּשֵׁרִים, שֶׁעוֹסְקִין בְּתִקּוּן אֱמוּנַת חֲכָמִים, שֶׁהוּא כְּלַל כָּל הַתּוֹרָה. (שָׁם, אוֹת ה)