# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/etzotyesharot/136/5/

עקר דאגת הפרנסה, שעל־ידי־זה בא לתאות ממון, הוא על־ידי שחושב מיום לחברו ודואג מהיכן יתפרנס להבא.

כי רב העולם יש להם לאכל ביומם, ואפלו מי שהשעה דחוקה לו ביותר, שאין לו אפלו פרנסת יומו, אף־על־פי־כן אם תדקדק בזה תראה, שרב עקר דאגת בני־אדם הוא על יום המחרת ועל זמן שלהבא. כי יום אחד יכול האדם לסבל בלי אכילה כלל, רק עקר דאגתו – שמתירא, שגם למחר לא יהיה לו פרנסה. מכל־שכן שהרב יש להם פרנסת יומם, ויש הרבה שיש להם ממון ונכסים, שיכולים להתפרנס מהם חדש או שנה או יותר, רק כל דאגתם – מה יעשו כשיכלה הממון ברבות הימים.

נמצא, שעקר דאגת הפרנסה ותאות ממון הוא מחמת הזמן. (וכל זה נמשך מחמת שהממון נמשך מבחינת צפון, מבחינת שמאל, ששם עקר אחיזת הכסילות וחסרון הדעת, שזה עקר אחיזת הזמן), ועל כן צריכין להתגבר לקשר דעתו אל האמת ולהאמין ולהבין, שבאמת אין שום זמן כלל, כי הזמן פורח מאד, כי כל ימינו – הבל, וכל הזמן נמשך רק מבחינת למעלה מהזמן בשביל הבחירה, אבל באמת אין שום זמן כלל ועל־ידי־זה יהיה לו כח להמתין לישועת השם תמיד, ולא יטריד דעתו בטרדת הפרנסה ודאגת הממון, רק יהיה רגיל לומר: ברוך השם' יום יום, ומאן דברא יומא ברא מזונה [מי שברא את היום ברא מזון]. (הלכות רבית ה', אות ב)