# י

> מקור: https://rabenu.app/books/etzotyesharot/170/10/

מי שרוצה לכנס לעבודת השם יתברך, הוא בחינת יציאת מצרים ממש, כי עקר יציאת מצרים הוא מה שיוצאין מטמאה לטהרה מטמאת וזהמת פרעה ומצרים לקדשת ישראל, כמו שכתוב: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים".

וזה מכרח לעבר על האדם בכל זמן ובכל דור ודור, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: "בכל דור ודור חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים", כי כל מה שעבר על ישראל ביציאת מצרים וקבלת התורה ואחר־כך, וכל המלחמות לכבש ארץ־ישראל, וכל מה שעבר עלינו אחר־כך, הכל כאשר לכל עובר על כל האדם הרוצה לזכות לחיי עולם, שבהכרח שיעבר עליו כמה מיני מלחמות בלי שעור, ובכל עת שרוצה להתעורר ולהתחזק בעבודת השם, אזי מתגברים בכל פעם ביותר, בפרט בהתחלה, שזה בחינת "תכבד העבודה", הנאמר בהתחלת גאלת מצרים.

כי הסטרא אחרא כשרואה שבא צדיק אמתי בחינת משה ורוצה להוציא את איש הישראלי מגלות נפשו, הוא מתגרה ומתגבר עליו יותר ויותר ומכביד עליו על העולם הזה והתאוות והפרנסה, עד שקשה עליו לזוז ממקומו לשוב להשם יתברך.

אבל דרך ישראל עם קדוש, שהם תופסים אמנות אבותיהם בידיהם, ובכל פעם הם צועקין אל השם ועל־ידי־זה הם מכניעין בכל פעם פרעה וחילותיו, שהם הסטרא אחרא וכתותיהם, אבל אף־על־פי שמכניעים אותם, אף־על־פי־כן הם חוזרין ומתגברין בכל פעם, וכן פעם אחר פעם כמה פעמים, כמו שראינו אצל פרעה, שבכל עת שבא עליו איזה מכה נכנע קצת, ואחר־כך הכביד לבו וחזר והתגבר, ואפלו אחר כל יציאת מצרים לגמרי, חזר וקבץ חילותיו ורדף אחריהם והשיגם על הים, ואז היו ישראל בצרה גדולה ובדחקות גדול, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק: "יונתי בחגוי הסלע", וכמו כן ממש עובר על כל אדם בכל זמן, לכל אחד כפי בחינתו.

וזה בחינת קריעת ים־סוף, בחינת: "ויבאו בני־ישראל בתוך הים ביבשה", הינו כשהמים הזידונים, שהם בחינת ההרהורים רעים וכו', שהם נקראים מצולת ים ממש, מתגברים, ח"ו, ואין מקום לברח, לא לפנים ולא לאחור ולא לשום צד, ממש כמו שהיה אז בשעת קריעת ים־סוף, שהים היה סוער לפניהם, והמצרים מאחוריהם היו ומצדדיהם היו חיות רעות ונחשים ועקרבים, שאז נפש הישראלי בצרה ובמצוקה גדולה – אזי אין תקנה כי אם לצעק אל השם יתברך, ואזי השם יתברך שולח לו התחזקות גדול בלבו ודעתו לבלי להסתכל לאחוריו כלל על המחשבות המבלבלות, שהם בחינת מצולת ים הנ"ל, רק יזדרז כגבור לרוץ ארח לעבר על כל המחשבות והבלבולים וכו' ולילך בדרך הקדוש, שהוא עוסק בו בתורה ותפלה וכו'. וזה בחינת: "דבר אל בני־ישראל ויסעו", שילכו לדרכם ויקפצו לתוך הים, ולא יחשבו ולא יסתכלו לאחוריהם כלל, וכן עשו, שנכנסו בים עד חטמם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, הינו שלא הסתכלו כלל על המים הזידונים השוטפים, רק הלכו לבטח דרכם ועסקו בעבודתם בתורה ותפלה בתוך התגברות שאון גלי הים, שהם המחשבות והבלבולים, ולא הסתכלו לאחוריהם כלל, רק עשו את שלהם ואז, כשראה השם יתברך חזק לבבם, שאינם מניחים עבודתם בשום בלבול שבעולם אף־על־פי שכבר נכנסו במים עד חטמם, אזי חמל עליהם השם יתברך ובקע הים מפניהם, "ויבאו בני־ישראל בתוך הים ביבשה", כי כן הדבר: כשמתחזקים בהתחזקות גדול לילך לדרכו בתפלתו ועבודתו ולבלי להביט לאחריו כלל, אזי פתאם הם מתבטלים ממילא לגמרי ממש, כמו הים שנתבטל לפני ישראל ונתהפך ליבשה. (הלכות שלוח הקן ד', אות ה־ז)