# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/etzotyesharot/439/2/

עקר החיוב לדבר עם חברו ביראת־שמים ולהאיר בו הדעת האמתי הוא רק בשביל להרחיב דעתו של חברו, כי העקר – להוציא את עצמו ואת חברו מבחינת מחין דקטנות לבחינת מחין דגדלות, הינו להשתדל שיתגדל ויתרחב הדעת ביותר בכל פעם, שזה בחינת הרחבת גבול ארץ־ישראל, בחינת: "והרחבתי את גבולך".

על כן כל אחד העוסק בזה לדבר עם חברו מהדעת הקדוש האמת, ובכל פעם צריך לזהר לעשות סיג לדבריו ולשתק במקום שצריכין לשתק, בכדי שלא להרס את הגבול של חברו לגמרי, שזה בחינת אסור הסגת הגבול, שלא די שאינו משתדל להרחיב גבולו של חברו, אף גם הוא מצר לו ביותר ונכנס בתוך גבולו.

כי כל אחד מישראל יש לו גבול בפני עצמו בדעתו, להשיג ולהבין עד הגבול דיקא, בבחינת: "ועלית אתה ואהרן" וכו', ודרשו רבותינו ז"ל: "אתה מחצה לעצמך ואהרן מחצה לעצמו" וכו'.

ועל כן אף־על־פי שבודאי מצוה גדולה לדבר עם חברו בכל פעם ביראת־שמים ולרחם עליו ולהוציאו מעוונות וקלקולים שלו, אף־על־פי־כן צריכין לזהר מאד, שיהיה העסק לטובה ולא לרעה, לתקן ולא לקלקל יותר, ח"ו, שלא להסתכל ביותר בגנותו של חברו ובחסרונותיו. כי רב הקטטות והמריבות ושנאת־חנם נמשך רק מזה, מה שכל אחד מסתכל שלא בעין יפה בחברו ומחפש למצא בו רק הפגמים ומדות רעות, עד שנדמה לו, שאי אפשר לסבלם, וממילא כמו־כן מסתכל בו חברו גם כן להפך, כי 'כמים הפנים לפנים' וכו', עד שנתעורר שנאת־חנם וקטטות ביניהם, עד שעל־ידי־זה נחרב בית־מקדשנו ונתארך עלינו הגלות, והכל רק על־ידי שנאת־חנם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. שכל זה בא רק על־ידי זה שמסתכל ביותר בחברו.

כי באמת צריכין לדון את כל אדם לכף־זכות, כי אף־על־פי שבודאי צריכין לדבר עמו ולהאיר דעתו ולהוציאו ממה שצריכין להוציאו, שכל זה הוא בחינת דין ומשפט, (כמבאר בפנים), אבל צריכין שיתגבר הרחמנות לכנס עם חברו לפנים משורת הדין, לבלי להסתכל בו לרעה כי אם לטובה ולדונו לכף־זכות תמיד, שיוכל לדבר עמו, (וכמבאר במקום אחר). שזה בחינת מצות "ועשית הישר והטוב", שמזה למדו רבותינו ז"ל לעשות לפנים משורת הדין. וגם למדו מזה דין 'בן המצר', שהוא בחינת המצוה להשתדל ולהרחיב את גבול חברו, ושניהם – אחד. (הלכות שתפין בקרקע ה', אות י"ד־ט"ז)