# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/etzotyesharot/515/12/

באמת כל מה שהשם יתברך עושה עם האדם, הכל הוא לטובתו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שצריך האדם לומר: כל מה דעבדין מן שמיא – לטב עבדין [כל מה שעושים משמים לטוב עושים], ואם כן, לכאורה קשה: למה צונו השם יתברך להתפלל על הצרה, רחמנא לצלן, הלא כל היסורים והצרות, ח"ו, הם טובות גדולות באמת לזכותו על־ידם לחיים נצחיים?, אך באמת בודאי מה שהשם יתברך עושה להאדם, הכל לטובה, ואף־על־פי־כן האדם צריך להתפלל ולבקש מהשם יתברך לצאת מהצרה לרוחה.

כי עקר בריאת העולם היה בשביל האדם הבעל־בחירה, שיהיה הכל נמסר ביד האדם, הינו שהאדם דיקא יעשה כלים וצנורות להמשיך שפעו וחסדו יתברך למטה, ובלא תקוני הכלים, הנעשים על־ידי האדם, אין שפע החסד יכול לירד למטה, כי אם ירד החסד קדם תקוני הכלים, אז יהיה בבחינת: רבוי השמן גורם כבוי הנר, ואזי החסד נתהפך לדין קשה, ח"ו. ועקר תקון הכלים הוא על־ידי תורה ותפלה, והעקר על־ידי התפלה.

ועל כן קדם שמתפלל האדם, בודאי הוא טובה גדולה כל מה שבא על האדם, אפלו יסורין, ח"ו, כי הכל – לטובתו, כי לפי מעשיו אין יכול לירד לו שום שפע וחיות כי אם על־ידי־זה, וגם זה בחסד גדול, כי אם היו משפיעין לו רק חסד בלא דין כלל, היה ח"ו, בבחינת רבוי האור, שמזיק יותר, על כן עקר התקון – על־ידי התפלה, כי על־ידי התפלה ממתיק דינים ומתקן כלים באפן שיוכל לקבל שפע חסדו יתברך בלא היסורים, רק על־ידי תקוני הכלים שתקן על־ידי התפלה. (הלכות מילה ה', אות ה, ז)