# א

> מקור: https://rabenu.app/books/etzotyesharot/547/1/

מי שזוכה לענוה אמתית, שהוא בחינת אין ממש, ומבטל את עצמו בתכלית השלמות אליו יתברך, הוא יכול למלך ולהשתרר ולהתפאר את עצמו בכל מיני התפארות, ואף־על־פי־כן הוא ענו באמת. כמו שמצינו בגדולי הצדיקים, שהתפארו את עצמם בהתפארות גדול מאד, כמו רבי שמעון בן יוחאי וכן כמה תנאים ואמוראים. וכן משה רבנו עליו השלום, ספר וכתב בעצמו כל הגדלות והנוראות שלו, ואף־על־פי־כן לא התפעלו מההתפארות שלהם כלל, כי זכו לבטול כל ההרגשות, עד שעל־ידי־זה יכולין ורשאין להתפאר בכל מיני התפארות, ואף־על־פי־כן זה דיקא עקר תכלית שלמות הענוה אמתית שלהם.

אבל לאו כל אדם זוכה לזה בשלמות, על כן שאר כל אדם צריכין להתנהג בענוה ובשפלות, בפשיטות בבחינת: "ונפשי כעפר לכל תהיה", בחינת ש'נעשה שכן לעפר בחייו', שאמרו רבותינו ז"ל. (הלכות תפלין ו' אות ה')