# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/etzotyesharot/549/12/

אי אפשר לזכות לאמת בשלמות כי אם כשאינו נצרך לבריות, שאז דיקא האמת בשלמות.

אך לכאורה קשה: אם כן, רב העולם נצרכים לבריות, כי צריכים רבם לקבל טובה זה מזה, ומאחר שהוא צריך לחברו לאיזה דבר, אם כן הוא בכלל נצרך לבריות, וכן כל הצדיקים הגדולים, כל פרנסתם – ממה שמקבלים מהמון־עם, אם כן לפי זה הם רחוקים, ח"ו, מן אמת?, אך באמת עקר התכלית – שצריכין לידע, כי אין עוד מלבדו, אין עוד ממש, דהינו שאין שום דבר נמצא בעולם, רק הוא יתברך לבדו, וכמו שכתוב: וידעת היום וכו' השם הוא האלקים וכו' אין עוד אין עוד ממש, כי אין שום דבר נמצא בעולם כלל כלל לא, רק הוא לבדו יתברך, וכלא קמה כלא חשיב לא ממש [הכל לפניו חשוב כלא, לא ממש], כי הכל בטל במציאות ממש נגדו יתברך, ועל כן כשמקבלין מאחד פרנסה או הטבה אחרת, הוא מקבל ממנו יתברך בעצמו, מאחר שיודע שהכל אין ואפס, והפעל נכלל בהכח, ואזי הוא מקבל רק מהכח הראשון, דהינו מהבורא יתברך.

וזה עקר בקשתנו: "ואל תצריכנו לידי מתנת בשר־ודם", דהינו שלא לטעות ולחשב שהוא מקבל מהבשר־ודם ממש, רק שידע, שאפלו כשהוא מקבל טובה מחברו, הוא מקבל רק מהכח הראשון, שהוא הבורא יתברך, ואז הוא בודאי אינו נצרך לבריות, אף־על־פי שהוא מקבל מהם.

וזה בעצמו בחינת אמת, כי זה עקר האמת. כשיודעין שהפעל מקשר בכח, ואין שום דבר בלעדיו יתברך, רק כלו חד (אחד) – אז דיקא זוכין לאמת, כי אמת הוא רק אחד, וכמבאר במקום אחר, דהינו כשיודעין שהכל אין נגדו, אין ממש, ואחר הבריאה הוא ממש כמו קדם הבריאה, כי הפעל מקשר בהכח באחדות גמור, ואזי הוא בחינת אמת. ודבר זה אי אפשר להסביר, רק כל חד כפום מה דמשער בלבה. (הלכות מתנת שכיב־מרע ב'. אות ב')