# א

> מקור: https://rabenu.app/books/etzotyesharot/578/1/

כל אדם, איך שהוא, צריך לזהר על כל פנים מחכמות, שלא יהיה חכם בעיני עצמו, כי החכמות של העולם מזיקין מאד מאד, בפרט כשבא על־ידי־זה לידי מחלקת, ח"ו, מכל שכן כשחולק על־ידי־זה על יראים וכשרים ממנו.

ויש שאומרים בפה מלא: 'אמת, שהוא ירא השם וטוב וכשר ממנו, אבל אף־על־פי־כן אינו מתנהג כראוי לפי דעתו, שנדמה לו שהוא חכם בעיניו', כמצוי זה הרבה בכמה בחינות, וזה מזיק לכל אחד יותר מכל העוונות, כי מחלקת ושנאת־חנם קשה מהכל, ועל־ידי־זה נחרב בית־המקדש וכו'.

וכל זמן שהאדם שומר את עצמו מכל מיני מחלקת על האמת ומבטל דעתו נגד דעת התורה והצדיקים אמתיים –יש לו תקוה לעולם, יהיה איך שיהיה. כי גדלת השם יתברך אין חקר, והכל יוכל להתתקן על־ידי תמימות ואמונה שלמה בהשם יתברך ובצדיקים הקדושים.

(ועקר הפגם של קרח, שהיה גדול במעלה מאד, כמאמר רבותינו ז"ל, ונפל לשאול תחתיות על־ידי שחלק על משה – הכל היה על־ידי שעמד וסמך על דעתו והיה חכם בעיניו, כמרמז בדברי רבותינו ז"ל, שחרה לו ואמר: לא די שהוציאו אותי מכלל כהנה ומתנות, אלא שגלח ראשי ועשה אותי סכל – מיד נתקנא על משה. מובן, שעקר הקנאה היה על־ידי שהוא רצה להיות חכם, ועל זה נאמר: ראית איש חכם בעיניו – תקוה לכסיל ממנו, והלואי היה סכל בעיני עצמו לבטל דעתו נגד משה, אז היה יודע, כי כל מה שעשה עמו משה, הוא לטובתו והצלחתו הנצחית, כמבאר בפנים).

הכלל – כי עקר הקדשה והחכמה הוא לבטל דעתו לגמרי נגד דעת רבו האמתי, ואז טוב לו. (הלכות נטילת־ידים לסעדה ז', אות ז)