# א

> מקור: https://rabenu.app/books/etzotyesharot/586/1/

עקר הליצנות הוא מחמת גסות הרוח, שהוא גבה־לב וגדול בעיני עצמו, עד שכל בני העולם הם כלא בעיניו ומתלוצץ מכל אחד ואחד, כאשר נמצא הנגע הרעה הזאת בכמה בני־אדם, שמתלוצצים מכל אחד ואחד. בפרט מיראים וכשרים, ומוצאין מומין וחסרונות בכל אחד ואחד. וכל זה – מחמת גסותו, שנדמה לו שאין חכם ממנו, וכל העולם צריך ללמד ממנו ולהתנהג כפי חיוב דעתו.

ואלו הליצנים מתגברים בליצנותם, עד שמחלישים דעת של כמה כשרים ומפילים אותם מעבודתם על־ידי ליצנותם הרעה, רחמנא לצלן, וכל זה בא מחמת גסותם הרעה. ועל כן נקרא הליצנות תועבה כמו הגאות והגבהות, שנקרא גם כן תועבה, וזה בחינת: "אם ללצים – הוא יליץ", ולענוים יתן חן, כי הפך הליצנות הוא ענוה. (הלכות ספר־תורה ג', אות ג)