# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/etzotyesharot/66/2/

יש צדיקים אמתיים, שהם קדושים באמת, ושברו תאות אכילה לגמרי, עד שאינם יכולים לאכל כי אם מעט דמעט, וגם זה המעט שאוכלין הוא בקדשה נוראה, עד שכל מאכלם ומזונם אינו מאכל ומזון שהעולם נזונים ממנו, כי מאכלם הוא בחינת מן, שהוא לחם אבירים, מאכל מלאכים.

ויכול האדם לזכות, שיהיה כל מאכלו וסעדתו בבחינת לחם הפנים.

ויש צדיקים שזכו, שכל מאכלם אינו רק מהתנוצצות האותיות הקדושות, שבאותו הדבר שאוכל ושותה, נמצא, שצדיקים כאלו אינם אוכלים ושותים מאכל ומשקה של שאר בני־אדם כלל, רק אוכלין ושותין אותיות קדושות וכו'.

אך צריכין לשמר את עצמו מאד, כי יש צבועים ושקרנים, המתדמין עצמן כקוף בפני אדם, ומרגילין עצמן לאכל מעט מחמת גדלות וגסות הרוח כדי להתכבד ולהתיקר על־ידי־זה, מחמת שרואין, שזה הדבר חשוב עכשו וסוברין, שבשביל זה יקבלו אותם לרבי ומנהיג, אף־על־פי שלא התחילו עדין לשבר שום תאוה ומדה כלל, וגם תאות אכילה לא התחילו לשבר כלל, רק ממעטים באכילה בשביל כבוד כנ"ל. (הלכות תפלה ד', אות ו')