# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/1289/61/

אסור לדור עם אשתו בלא כתבה (אבן העזר סימן סו סעיף ג). בתולה כתבתה מאתים ואלמנה מנה (שם סעיף ו).

על־פי מה שכתב רבנו, נרו יאיר, בהתורה "אנכי ה' אלקיך" (סימן ד) על דברי רבה בר בר חנה: 'ומלאו מחד גלגלא דעינא תלת מאה גרבי דמשחא', (ומלאו מגלגל עין אחת שלש מאות כדי שמן) שיש בחינת בטול לאין־סוף בתוך התפלה לפעמים, ושם כלו אחד, כלו טוב, ה' הוא האלקים. ואחר־כך כשחוזר אל הישות, כי אי אפשר לשאר כך, כי יתבטל המציאות, והשם יתברך רוצה שיחיה הצדיק בעולם הזה בגופו, כמו שאומרים (במוסף ליום כפור): 'ואבית תהלה מגושי עפר ומקרוצי חמר' וכו'. על־כן צריך להיות בבחינת (יחזקאל א, יד): "והחיות רצוא ושוב", וכשחוזר אל הישות, אזי צריך שיאיר לו הרשימה של הבטול בדעתו, שידע בדעתו "כי ה' הוא האלקים" בבחינת (דברים ד, לה): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים", עין שם היטב, כי מתחלה בשעת הבטול אל האין סוף - לא ידע כלל, אפלו הוא עצמו לא ידע וכו', עין שם. וזאת ההארה שממשיכין ומאירין מבחינת הבטול אל האין סוף, אל הישות, הוא בבחינת (מנחות מג:) אל תקרי "מה" אלא "מאה"; שממשיכין מ'מה' למאה, שזה בחינת 'תלת מאה גרבי דמשחא'; עין שם כל זה היטב היטב.

וזה בחינת כתבה מנה ומאתים, כי ההולדה היא בבחינת 'אל תקרי מה אלא מאה', שנמשכת מאין לישות, מתחלת קדימת ראשית המחשבה עד למטה במלכות ששם כל הישות, ושם נעשה ממה מאה יש מאין, ועל־כן בשביל זה נותן לה ההשפעה של הכתבה מאה זקוקים כסף צרוף. אך בבתולה יש שני בחינות הולדות, כי 'אין אשה מתעברת מביאה ראשונה' (יבמות לד:), ובאמת גם הביאה ראשונה הוא בחינת הולדה 'דשביק בה האי רוחא', שהוא בחינת עשית הכלי שמשם מקבלין כל ההולדות אחר־כך, בבחינת בנימין הצדיק (עץ־חיים שער לט דרוש ח). נמצא, שיש בה שתי בחינת הולדות, על־כן כתבתה מאתים שתי פעמים מאה, שתי בחינות השפעות של הולדה, שהם בבחינת 'אל תקרי מה אלא מאה ', כנ"ל.

וזה שאמרו רבותינו ז"ל (כתבות יא.) שצריך לתן לה כתבה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, כי זווג דקדשה של ישראל הוא גבה מאד מאד, וצריך שיהיה בבחינה הנ"ל, בבחינת "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים", כי מתחלה צריך לעלות למעלה למעלה בבחינת בטול אל האין סוף, ושם מתחברין שניהם איש ואשה בתכלית היחוד, כי שם כלו טוב כלו אחד כנ"ל, אך אי אפשר לשאר כך, כי אזי יתבטל במציאות ולא יהיה ההולדה של הבנים, כי שם 'אב ובן כחדא', ועקר הכונה בשביל הולדה שהיא קיום העולם, על־כן צריך שיהיה בבחינת "והחיות רצוא ושוב", שאחר־כך חוזר מאין ליש, ואזי נמשכת ההולדה בבחינת הישות. ועקר שלמות הקדשה הוא שגם אחר־כך כשחוזר אל הישות ואזי נפסק החבור, אף־על־פי־כן לא יהיה פרוד גמור, חס ושלום, רק שגם אחר־כך יאיר מהרשימו של הבטול, שהוא תכלית היחוד לדעת "כי ה' הוא האלקים", שגם אחר־כך בבחינת הישות יהיה גם כן כלו אחד כנ"ל.

וזהו שלמות הקדשה, כי זהו החלוק שבין הקדשה ובין הסטרא אחרא, כי בתחלת שרשם - גם הסטרא אחרא ועמק הקלפה יש להם איזה שרש בדקות ובהעלם גדול בתוך הקדשה, רק שהקדשה גם למטה בסוף גבול הקדשה הוא כלו חד כמו בתחלה ואין פרוד, חס ושלום. אבל הסטרא אחרא למטה מתפרדת ונכרתת מן הקדשה. וזה בחינת 'שארי בחבורא וסים בפרודא' (זהר משפטים צה.), שתחלת התחלתם ממקום החבור והאחדות, כי בודאי יש להם שרש דק שם, אך למטה מתפרדין כנ"ל, וזה בחינת מה שכתב רבנו, נרו יאיר, במאמר 'אמר רבי עקיבא' (סימן נא), שעל־ידי השגחתו עלינו, על־ידי־זה אחר הישות כלו חד - אב ובן כחדא, כמו קדם הבריאה.

וזה בחינת קדשת ישראל שעליהם השגחתו יתברך בשלמות, אבל הם, שהם בבחינת (ישעיה נז, ד): "ילדי שקר" והשגחתם מאחורי כתפא, על־כן הם בבחינת פרוד, שאינם מחברים ומקשרין אחר הישות כמו קדם הישות, ועל־כן קדשת הזווג וההולדה של ישראל צריך שיהיה בבחינת הקדשה הנ"ל, שגם אחר שנתרחק הישות יהיו גם כן מחברין כמו בתחלה כנ"ל.

וזה בחינת הכתבה שצריך לתן לה כדי שלא תהיה קלה בעיניו להוציאה, כדי שתהיה תמיד מקשרת בו על־ידי בחינת ההשפעה, שהיא בחינת השגחה של הכתבה שיונקת ומקבלת ממנו בחינת ההשפעה של הכתבה תמיד כל זמן שהיא עמו, כדי שעל־ידי־זה תהיה מקשרת עמו ולא תהא קלה בעיניו להוציאה, כדי שלא יהיה, חס ושלום, פרוד ביניהם, רק שגם אחר החבור יהיו מקשרין בבחינת אחדות כמו בתחלה כנ"ל. ועל־כן אסור לדור עמה בלא כתבה כדי שלא יהיה, חס ושלום, בבחינת הזווג של הסטרא אחרא, שהוא בחינת 'שארי בחבורא וסים בפרודא' כנ"ל, שאחר־כך נתפרדין ואין להם שום התקשרות. וזה בחינת מה שנאמר באמנון: "כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה" (שמואל־ב יג, טו). כי שם היה זווג של זנות וסטרא אחרא, שתחלתו אהבה וחבור וסופו שנאה ופרוד כנ"ל, אבל קדשת הזווג צריך שגם אחר־כך יהיו מקשרין כמו בתחלה כנ"ל.

וזה בחינת שנקראת 'כתבה', דהינו שצריך לתן לה בכתב, כי בחינה זו היא בחינת כתב, כי איתא בדברי רבנו, נרו יאיר, במאמר 'קרטליתא' (סימן יח): שהכתב הוא בחינת התכלית, בחינת התחברות שחור ולבן, עין שם. והתכלית הוא בחינת עולם הבא, בחינת כלו טוב כלו אחד, הינו כי בכתב רואין בחינה הנ"ל בפרוש, כי בשעת הכתב מתחבר המחשבה שבמח עם סוף המעשה, שהם אותיות הכתב הנכתבין במעשה הידים בתכלית החבור, ואין שום פרוד ביניהם, ואחר־כך כשנתרחקין ונפרד הכותב מן הדבר הנכתב, אף־על־פי־כן עדין הם מחברים כמו בתחלה, כי נשאר המחשבה שבמח בתוך אותיות הכתב, כי בתוך אותיות הכתב רואין ויודעין מחו ודעתו, כי הוא מבאר דעתו וחכמתו בתוך הכתב, ועל־כן הכתב הוא בבחינת תכלית, שהוא בחינת כלו חד סוף המעשה ותחלת המחשבה, כי בתוך הכתב נשארין מקשרין לעולם כנ"ל, וכמו שכתב רבנו, נרו יאיר (סימן קצב): שבתוך הכתב והספר של אדם רואין שם פניו של המחבר, עין שם. נמצא, שבתוך הכתב נשאר פני הכותב, דהינו חכמתו שמבינין ולומדין מתוך הכתב, ושם הם מקשרין לעולם כנ"ל. וזהו בחינת הארת הכתבה שנותן לה בכתב, כי הארת בחינת הכתבה הוא כדי שיהיו מקשרין תמיד כנ"ל וזה בחינת כתב, כנ"ל.

(גם בהלכות פריה ורביה הלכה א' (אות ב) - מבאר הלכות כתבות.)