# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/1289/62/

ענין כתבה. על־פי מה שכתב רבנו ז"ל במאמר 'קרטליתא' בספר לקוטי מוהר"ן הראשון (סימן יח), עין שם כל המאמר.

כי לכל דבר יש תכלית וכו', והתכלית הוא מקשר להמחשבה וקרוב להמחשבה - יותר מזה הדבר שהתכלית בא ממנו בבחינת סוף מעשה במחשבה תחלה וכו'.

ועקר הת כלית של הבריאה הוא שעשוע עולם הבא, וזה התכלית אי אפשר להשיג כי אם הצדיקים משיגים זה התכלית, וכל אחד כפי שרשו שיש לו בתוך נשמת הצדיק, כן מקבל ממנו גם כן זאת התכלית כפי הפרת הכעס ברחמנות וכו'.

והכלל, שעל־ידי שהצדיקים מקבלים את בחינת המלכות והמנהיגות, על־ידי־זה הצדיקים יודעים את התכלית, כי על־ידי אחיזתם בבחינת מלכות, על־ידי־זה הם אוחזים בשלמות האותיות שבמלכות, ועל־ידי־זה שאוחזים באותיות השלמים, על־ידי־זה הם אוחזים בתכלית, שהיא שלמות האותיות, שהיא בחינת יו"ד, בחינת עולם הבא וכו', עין שם היטב.

וזה בחינת "בכל דרכיך דעהו" (משלי ג, ו) - שיוכל האדם להשיג התכלית בכל דבר, כי כל דבר נברא באותיות וכו'.

והתכלית נקרא 'תכלת', כי התכלת מערב שחור ולבן, וכשנ תחבר שחור ולבן כמו הכתב שהוא שחור על גבי לבן בודאי תחתיות האות וכו' וכו', כי כן הדבר, שהתכלית, שהוא סוף המעשה, הוא במחשבה תחלה וקרוב להמחשבה כנ"ל, עין שם כל זה היטב היטב, כי הם דברים עמקים מאד.

וזה בחינת כתבה ש צריך לכתב לאשתו כתבה, ובלא כתבה אסור לדור עמה (אבן העזר סימן סו, סעיף ג). כי בכל הדברים שהאדם עושה צריך להסתכל על התכלית, וזה בחינת "בכל דרכיך דעהו" הנ"ל, כי עקר הוא התכלית, ועקר התכלית הוא בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחלה', דהינו שיתקשר ויכלל סוף המעשה בתחלת המחשבה, שזה עקר כונת הבריאה, וזה עקר התכלית של כל הבריאה כלה. וזה ידוע שעקר השגת התכלית תלוי בשמירת הברית שהוא בחינת מלכות, שעל־ידי־זה הצדיקים שהם שומרי הברית זוכין לבחינת מלכות, שעל־ידי־זה משיגים התכלית על־ידי בחינת מלכות כנ"ל. כי עקר התכלית, שהוא בחינת 'סוף מעשה במחשבה תחלה', הוא על־ידי בחינת מלכות דיקא, כי מלכות הוא בחינת סוף מעשה כידוע (ספר הלקוטים בראשית פ"א), והוא בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה, בבחינת כתר מלכות (אסתר ב, יז), בחינת מלכות בראש ומלכות בסוף, בחינת (ישעיה מד, ו): "אני ראשון ואני אחרון", כמובא בספרים (עץ־חיים שער מב, פרק א). וכמו שאמר אליהו: כתר מלכות עליה אתמר (ישעיה מו, י): "מגיד מראשית אחרית" וכו'. כי עקר הבריאה היתה בשביל לגלות מלכותו. נמצא, שמלכות הוא בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה, כי התגלות המלכות אי אפשר כי אם אחר הבריאה, כי אין מלך בלא עם. נמצא, שהוא בחינת סוף מעשה, כי אי אפשר להתגלות מלכות, כי אם בסוף המעשה, דהינו כשנשלם הבריאה כלה, אבל הוא במחשבה תחלה, כי תחלת המחשבה של הבריאה כלה לא היתה רק בשביל זה - כדי לגלות מלכותו, וזה עקר התכלית כשזוכין שיחזר סוף המעשה ויכלל בתחלת המחשבה, הינו שבחינת מלכות, ש הוא בחינת כלל הבריאה, בחינת סוף מעשה, יחזר ויכלל בשרשו בתחלת המחשבה, שזה עקר התכלית כנ"ל, והבן. וכל זה תלוי בשמירת הברית דוקא שהוא יסוד כל התורה כלה, וזה עקר בחינת זווג דקדשה - כדי לקשר ולחבר סוף המעשה בתחלת המחשבה, כי "אשה יראת ה'" (משלי לא, ל) זה בחינת מלכות, בחינת סוף מעשה, ועל־ידי זווג דקדשה כראוי, מתחבר ונכלל סוף המעשה בתחלת המחשבה, ועל־ידי־זה נקראים בשם צדיק על־ידי שמירת הברית וזוכים להשגת התכלית וכנ"ל, ולהפך חס ושלום, מי שאין זווגו בקדשה, חס ושלום, ופוגם בברית, חס ושלום, הוא בבחינת "ונרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח), כי עושה פרוד, חס ושלום, בין סוף המעשה לתחלת המחשבה. ועל־כן פגם הברית נקרא זנות לשון הפסק ויוצא לחוץ, כמו שפרש רש"י על פסוק (יחזקאל כג, מג): "עתה יזנו תזנותיה" - 'עתה יצאו תזנותיה ממנה' וכו', עין שם. הינו כי זנות, פגם הברית, חס ושלום, זה בחינת פרוד והפסק ויוצא לחוץ, דהינו שאינו מקשר וכולל סוף המעשה במחשבה תחלה, רק אדרבא, הוא מפריד, חס ושלום בין סוף המעשה לתחלת המחשבה.

וזה שתקנו חכמינו ז"ל לתן כתבה לאשתו, כדי שיהיה ביניהם התקשרות גמור, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (כתבות יא.): 'שלא תהא קלה בעיניו להוציאה', כי על־ידי הכתבה נעשה בחינת התקשרות בין איש ואשתו, שהם בבחינת סוף מעשה ותחלת המחשבה, כידוע, דהינו שמתקשרים ונכללים יחד בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחלה', שזהו בחינת התכלית, שעקר זווג דקדשה תלוי בזה כנ"ל. כי הכתב הוא בבחינת התכלית, בבחינת התחברות שחור ולבן, בחינת תכלת, כמבאר שם במאמר הנ"ל, עין שם. ועל־כן על־ידי הכתב, דהינו הכתבה, על־ידי־זה דיקא נתחברים בבחינת זווג דקדשה, שהוא בבחינת התכלית, בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחלה', שהוא בחינת כתב כנ"ל.

ועל־כן נותן לה כתבה על סכום מעות שחיב לתן לה, כי הממון והעשירות הוא בבחינת סוף מעשה, כי הממון הוא עקר בחינת עשיה, וכמובן בדברי רבנו ז"ל במקום אחר (סימן יז): שממון הוא בחינת עשיה, ושרש הממון הוא בבחינת מחשבה תחלה, בבחינת 'מסטרא דימינא מחא חורא ככספא' (תקוני זהר קכט.). נמצא, שהממון הוא בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחלה', ועל־כן על־ידי הממון שמתחיב לה בכתבה, על־ידי־זה מתקשרים בבחינת 'סוף מעשה במחשבה תחלה', שזה בחינת התכלית שעקר זווג דקדשה תלוי בזה כנ"ל. כי עקר התכלית משיגין הצדיקים על־ידי בחינת 'קרטליתא דאתתא דרבי חנינא בן דוסא דעתידא למישדי ביה תכלתא' וכו', עין שם היטב במאמר הנ"ל, הינו על־ידי "אשה יראת ה'" וכנ"ל. ועל־כן נותן לה כתבה, כי הכתב הוא בבחינת תכלת, בחינת התכלית וכנ"ל. ועל כן מתחיב לה ממון ועשירות בכתבתה, כי כשמתקשר ונכלל סוף המעשה בתחלת המחשבה, שזה בחינת זווג דקדשה כנ"ל, אזי נמשך חיים ורב שפע מתחלת המחשבה לסוף המעשה כידוע. וזה בחינת העשירות שמתחיב לה בכתבה בחינת שפע עשירות שנמשך לסוף המעשה על־ידי שנכלל בתחלת המחשבה.

ועל־כן אסור לדור עם אשתו בלא כתבה - כדי שלא יהיה הזווג חס ושלום בבחינת פרוד, שזה בחינת זנות, דהינו שאין נכלל, חס ושלום, סוף מעשה במחשבה תחלה שזה בחינת כתב, ואז אין נמשך עשירות לסוף המעשה, חס ושלום, כנ"ל, על־כן חיב לתן לה כתבה, כדי שיהיה ההתקשרות בבחינת כתב, בבחינת התכלית, בבחינת התקשרות כלליות סוף המעשה בתחלת המחשבה, שאזי נמשך שפע ועשירות לסוף המעשה כנ"ל, שזה בחינת מאתים זוז שמתחיב לה בכתבתה. כי מאתים זוז הוא בחינת עשירות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פאה פרק ח משנה ח): 'מי שיש לו מאתים זוז לא יטל מן הצדקה'. נמצא, שמאתים זוז הם בחינת עשירות, כי נמשך עשירות לסוף המעשה על־ידי שנכלל בתחלת המחשבה, שזה בחינת כתב, בחינת כתבה, כנ"ל. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

הלכה ג' - בהלכות קדושין הלכה ג' (אות יא).

הלכה ד' - בהלכות אשות הלכה ד' (אות י)

הלכה ה' - בהלכות בהלכות פריה ורביה הלכה ה' (אות יח).