# י

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/2163/63/10/

וזהו בחינת ראש השנה, ויום־הכפורים, ועשרת ימי תשובה, כי הם עשרת ימי תשובה - כנגד 'עשרה מיני נגינה' שהם כלליות השמחה כנ"ל. ועל־כן בראש השנה שהוא יום ראשון של עשרת ימי תשובה, אז מעוררין כל 'עשרה מיני נגינה' על־ידי מצות קול שופר, כי שמיעת קול שופר הוא בחינת 'עשרה מיני נגינה', כמו שכתוב (תהלים לג, ג): "היטיבו נגן בתרועה". וכמו שאומרים לפני התקיעות (שם מז, ז־ח): "עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר, זמרו אלקים זמרו זמרו למלכנו זמרו". כי השופר הוא בחינת זמירות ונגונים, בחינת 'עשרה מיני נגינה' שכנגדם הם בחינת העשרה קולות של השופר שהם, תשר"ת תש"ת תר"ת שתוקעין אצל עשרה מלכיות ועשרה זכרונות ועשרה שופרות, שכל זה הוא בבחינת 'עשרה מיני נגינה' כנ"ל, וכמובן בתקונים (תקון כא, נא:). ועל־כן סים דוד המלך עליו השלום, ספר תהלים - שכלול מכל ה'עשרה מיני נגינה' שהם בחינת עשרה לשונות, שנאמר בהם ספר תהלים, וכמבאר בדברי רבנו ז"ל (בלקוטי תנינא סימן צב), על־כן סים ספר תהלים במזמור (תהלים קנ): "הללו אל בקדשו", שהוא עשרה הלולים, שהם בחינת 'עשרה מיני נגינה' שתהלים כלול מהם, וסיום כל העשרה הלולים, שהוא סיום כל ספר תהלים, סיום כל ה'עשרה מיני נגינה' הוא, "הללוהו בצלצלי תרועה", כי תרועה ש הוא בבחינת קול שופר בראש השנה כלול מכל 'עשרה מיני נגינה' כנ"ל. כי ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה, ועקר תקון התשובה הוא בבחינת 'עשרה מיני נגינה' שהוא כלליות השמחה, בחינת התהפכות יגון ואנחה לשמחה כנ"ל, וכמובן בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות כמה צריך האדם שרחוק מעבודת ה' - להתחזק לשמח את עצמו בכל מה דאפשר, בכל מה שמוצא בעצמו איזה נקדה טובה עדין, ועל־ידי־זה עקר תקונו, כי על־ידי־זה נכנס באמת לכף זכות ויכול לזכות לתשובה, כמבאר היטב על פסוק "אזמרה לאלקי בעודי" (בסימן רפב), עין שם היטב.

כי זאת התורה "אזמרה לאלקי בעודי" - צריכין לחזר הרבה ולילך עמה, כאשר הזהירנו רבנו ז"ל מאד לילך עם זאת התורה. כי כל אדם כל זמן שיש לו עדין רחמנות על עצמו וחושב על תכליתו הנצחי - צריך להשתדל מאד מאד להחיות את עצמו, ולראות לחפש למצא בעצמו איזה נקדות טובות מה שזכה מעודו לעשות איזה מצוות ודברים טובים, כדי שלא יפל בדעתו לגמרי, ולשמח את עצמו בכל מה דאפשר, ולהפך כל היגון ואנחה לשמחה, ולהרגיל עצמו לפעמים לנגן איזה נגון של שמחה, ובפרט בשבתות וימים טובים שאז צריכים להיות שמחים מאד מאד בכל מיני שמחות מערב עד בקר, ולהרבות בנגונים של שמחה הרבה. כי עקר ההתקרבות להשם יתברך, בפרט התקרבות הרחוקים הצריכים לשוב, הוא רק על־ידי בחינת 'עשרה מיני נגינה', שהוא בחינת כלליות השמחה כנ"ל.

וכמובן בדברי רבנו ז"ל בהמעשה הנוראה והנפלאה אשר לא נשמע כזאת מימות עולם, היא המעשה הנוראה האחרונה של השבעה בעטלירש, אשר אמר על עצמו: שאם לא היה יודע כי אם זאת המעשה היה גם כן חדוש גדול ונפלא מאד, כי היא כלולה מכמה תורות ומכמה צדיקים קדמונים וכו' וכו'. ושם בסוף המעשה הנ"ל, בהמעשה של יום הששי, במה שהתפאר הבעטליר שהיה בלא ידים נגד כל אחד ואחד שהתפאר בהכח שיש לו בידיו וכו' וכו', עין שם הענין הנפלא והנורא הזה, אם היית בין מחצדי חקלא, ואם ראית בספרים, ובפרט בתקונים וזהר ובסבא, תבין מרחוק, כמציץ מן החרכים, נוראות נפלאות תמים דעים, ואין להאריך בזה כאן.

ובסוף מבאר שהוא התפאר כנגד כלם, כי כלם אף־על־פי שהיו גדולים במעלה מפלגת מאד מאד, והיה לכל אחד ואחד כח נפלא ונורא בידיו, מה שלא נמצא כזאת אפלו לחד בדרא, כי אם ליחידי גדולי צדיקים נפלאים, שהיו חדושים מיחדים בכמה וכמה דורות, כגון שאחד התפאר שיכול להוציא החצים בידיו אפלו לאחר שזרקו את החץ, ולאחר שהגיע החץ לתוך מי שנזרק לו החץ, מי שמע כזאת? מי שמע צרופי אותיות כאלה?! שיתפאר אדם עם חדוש כזה אפלו בגשמיות, שיוכל האדם במקומו שזרק החץ, לחזר ולהמשיך החץ בחזרה לאחר שיצאה החץ ונזרקה לתוך הנוכחי שנזרקת בו, כי רק ה' יתברך מתפאר בזה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא בשלח ג): 'בשר ודם זורק חץ ואינו יכול להחזירה, והקדוש־ברוך־הוא זורק חץ ואחר־כך מחזירה שנאמר (דברים לב, מא): "ותאחז במשפט ידי"'. ובפרט שבאמת מרמז ענין החצים על כל הפגמים של העוונות המגיעים להשכינה, שהם כחצים הנזרקים ופוגמים מאד בנפש הישראלי, וכל אדם ואדם על כל עון ופגם שהוא עושה, ובפרט פגם הברית - הוא זורק חץ ממש לנפשו, כי ברית נקרא קשת וחצים כידוע, בבחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (חגיגה טו.): 'כל זרע שאינו יורה כחץ' וכו'. ובודאי זה שהתפאר שיכול לחזר ולהמשיך החצים לאחר שהשיגו והגיעו לתוך הנזרק בו, בודאי היה צדיק נפלא ונורא, וחדוש נפלא שלא נמצא דגמתו בכמה דורות שיתפאר שיכול לתקן תקון הברית למי שפגם בו, שהוא בחינת 'להוציא החצים ממקום שנזרק לשם'. ואף־על־פי שזה שהתפאר בזה היה חדוש נפלא ונורא כזה, אף־על־פי־כן היה נחשב כלא נגד זה הבעטליר שהיה בלא ידים, כי זה בלא ידים שאלו תכף: 'איזה מין חצים אתה יכול לחזר ולהמשיך לחוץ?' והשיבו: 'מין פלוני'. ענה ואמר: 'אין אתה יכול לרפאות את הבת מלכה'; עין שם.

ואף־על־פי שבודאי איני זוכה לידע כטפה מן הים מסוד המעשיות שספר רבנו ז"ל המובאים בספר 'ספורי מעשיות', ומכל שכן וכל שכן במעשה הנוראה הזאת הקדושה מכלם, כמו שמבאר שם, אף־על־פי־כן ענין זה בודאי מרמז בדבריו בתוך כלליות שאר הענינים והסודות הנוראות שכון, אבל ענין זה כלול בודאי גם כן בדבריו הקדושים שבהמעשה הנ"ל, דהינו שזה שאלו: איזה מין חצים אתה יכול להוציא? פרוש, איזה פגם הברית אתה יכול לתקן? כי יש כמה וכמה בחינות בפגם הברית אלפי אלפים ורבי רבבות, כי בודאי לא כל הפגמים והחטאים שוים כידוע לכל, השיבו: מין פלוני. [ועין שם מה שכתוב מענין הסמים שמושחים בהם החצים שעל־ידי־זה מזיקים וכו', והכל מרמז לענין הנ"ל], כלומר שזה החלק מפגם הברית שהוא בחינת מין חץ פלוני, הוא יכול לחזר ולהמשיך לחוץ ולתקן, השיבו זה שבלא ידים: 'עדין אינך יכול לרפאות את הבת מלכה, מאחר שאין אתה יכול לחזר ולהמשיך כי אם מין חץ אחד'.

וזה ידוע, שהבת מלכה שם - מרמז על השכינה שהיא כנסת ישראל - כלליות נפשות ישראל שנקראת "בת מלך", כמו שכתוב (תהלים מה, יד): "כל כבודה בת מלך פנימה", וכן בזהר (חלק א' רסה:) ובתקונים (דף יב.) נקראת: "ברתא דמלכא" בכמה וכמה מקומות. והשכינה בגלות מדכאת ביסורים בעוונותינו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין מו.): 'בזמן שאדם מצטער שכינה מה אומרת? קלני מראשי קלני מזרועי'. וכמו שכתוב (ירמיה לא, יד): "רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה" וכו'. ועל זה נאמר (איכה ג, יב-יג): "דרך קשתו ויציבני כמטרא לחץ, הביא בכליתי בני אשפתו". כי כל החצים הרעים של פגם הברית נזרקים להשכינה וכנסת ישראל, חס ושלום, כידוע, וזהו גם כן בחינת (תהלים לח, ג): "כי חציך נחתו בי ותנחת עלי ידך". ועל־כן אף־על־פי שזה התפאר שיכול להוציא חץ, אף־על־פי־כן עדין אינו יכול לרפאות את הבת מלכה, שהיא השכינה, כלליות נפשות ישראל, מאחר שאינו יכול להוציא כי אם חץ אחד, דהינו שאינו יכול לתקן כי אם פגם הברית אחד ידוע, אבל יש עדין חצים רעים כאלו שהם פגמים גדולים כאלו שגם הוא אינו יכול להוציאם ולתקנם.

אבל זה שבלא ידים התפאר בסוף, שהוא יכול להוציא כל העשרה מיני חצים שבהם כלולים כל מיני חטאים וכל מיני פגם הברית שבעולם - כל החטאים והעוונות והפשעים הגדולים מאד מאד, רחמנא לצלן, הכל כאשר לכל הוא יכול לחזר ולהמשיך ולהוציא ולתקן הכל, כי הוא יכול לכנס לתוך כל העשרה מיני חומות של מים, ששם מנחת הבת מלכה שנפלה חלשות זה כמה וכמה מאות שנים, והוא יכול לכנס לשם, לתוך כל העשרה חומות של מים, ויודע להוציא כל העשרה מיני חצים, ויודע כל העשרה מיני דפיקין, ויודע לרפאותה על־ידי כל ה'עשרה מיני נגינה'. נמצא, שעקר הרפואה של הבת מלכה, שהיא השכינה, כלליות נפשות ישראל, הוא על־ידי 'עשרה מיני נגינה' שהם כלליות השמחה.

וזה שכתב רבנו ז"ל בהתורה הנ"ל, שעקר כל הרפואות בגשמיות ורוחניות הוא על־ידי שמחה, שהוא בחינת 'עשרה מיני נגינה'. כי 'עשרה מיני נגינה' מחיין כל העשרה מיני דפיקין שהם חיות האדם, וכל החולאת, חס ושלום, וכל הרפואות תלויים בהם בהעשרה מיני דפיקין, כידוע, ועקר חיות העשרה מיני דפיקין הוא על־ידי שמחה, שהוא בחינת 'עשרה מיני נגינה'. על־כן השמחה הוא דבר גדול מאד, וצריכין לחזק את עצמו בשמחה תמיד בכל הכחות, כי היא עקר רפואות הנפש והגוף, בחינת רפואת הבת מלכה, כנ"ל.

נמצא, שעקר תקון התשובה, שהוא רפואת הנפש והגוף, כמו שכתוב (הושע ו, א): "לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו" וכו', הוא על־ידי השמחה, שהוא בחינת 'עשרה מיני נגינה', על־כן בראש השנה, שהוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה, מעוררין כל ה'עשרה מיני נגינה' על־ידי מצות שמיעת קול שופר שכלול מ'עשרה מיני נגינה'. וזה שמובא בתקונים כמה פעמים (תקון יג, כז:; ובתקון כא, נא:): 'כדין ברתא דמלכא עאלת ב'עשרה מיני נגינה'' וכו'; עין שם.