# יג

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/2163/63/13/

ועל־כן חיב אדם להוליד בן ובת, כי עקר מה שמחיב כל אדם להעמיד תולדות לקים העולם הוא בשביל הגדלת השמחה, שבשביל זה נברא העולם - כדי להגדיל ולהשלים השמחה, על־ידי שתעלה השמחה מזה העולם השפל שבו אחיזת היגון ואנחה, כי עקר שלמות השמחה כשמהפכין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, ובשביל זה מחיב כל אחד להעמיד תולדות בישראל כדי שיתרבו בני ישראל, שהם בחינת שמחה, בחינת (ירמיה לא, ו): "רנו ושמחה ליעקב", 'ליעקב' דיקא, וכמו שכתוב (תהלים יד, נג): "יגל יעקב ישמח ישראל". כי בני ישראל יש להם לשמח תמיד כל ימי חייהם אשר זכו להיות בחלקו הקדוש, אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון וקדשנו במצוותיו, ואנו יודעים ומאמינים בו יתברך ובתורתו הקדושה אשר נתן לנו על־ידי נביאו נאמן ביתו משה רבנו, עליו השלום, ואנו זוכין ליחד שמו ערב ובקר בכל יום פעמים, וכמו שאנו מתפארין בזה בכל יום, כמו שאנו אומרים: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" וכו', 'אשרינו' וכו', וכל מה שמתרבין ישראל ביותר נתרבה ונתגדל השמחה ביותר, כי "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח), ו'הדרת מלך' הוא בחינת שמחה, כמו שכתוב (דברי־הימים־א טז, כז): "הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו". וכמו שכתוב (ישעיה ט, ב): "הרבית הגוי לו הגדלת השמחה שמחו לפניך" וכו'. שכל מה שישראל נתרבין ביותר - נגדל השמחה ביותר.

כי כל אחד מישראל על־ידי עבודתו את ה' - מעלה ומברר השמחה מעמקי הקלפות, ומהפך ביותר יגון ואנחה לשמחה, שעל־ידי־זה תגדל השמחה ביותר, עד אשר תתברר כל השמחה בשלמות מעמקי הקלפות שאחיזתם בבחינת רגלין, בבחינת (משלי ה, ה): "רגליה ירדות מות", כידוע (עץ־חיים שער לה פרק ג). וכשתתברר השמחה משם ויעלו הרגלין מהקלפות, אז יבוא משיח ויקים (זכריה יד, ד): "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים". שזהו בחינת עד דמטו רגלין ברגלין, המובא בזהר הקדוש (פקודי רנח.) ומבאר בכתבי האר"י ז"ל (שער הפסוקים איוב). ועקר עלית הרגלין מן הקלפות הוא על־ידי השמחה, שעל־ידי־זה מעלין הרגלין מבחינת רגליה ירדות מות, שהוא עצבות ומרה שחורה, שהוא סטרא דמותא, כנ"ל.

וזהו בחינת מעלת הרקודין של איש הישראלי, שכשזוכה להיות בשמחה כל כך עד שמרקד, בזה מעלה הרגלין מהקלפות, וכמבאר בדברי רבנו ז"ל בהתורה המתחלת: 'כשאדם משמח את עצמו, והשמחה גדולה כל כך עד שנוגעת עד רגליו, דהינו שמרקד - שבזה מעלה כל בחינות הרגלין', עין שם בסוף לקוטי תנינא (סימן פא). וכן האריך בזה בכמה מקומות מסוד מעלת הרקודין, עין שם (סימנים י, לב, מא). וזהו בחינת הפלגת השמחה שיהיה בימי המשיח, שיבוא במהרה בימינו, שעל־ידי־זה תהיה עקר הגאלה, כמו שכתוב (ישעיה נה, יב): "כי בשמחה תצאו" וכו', וכמו שכתוב (זכריה ב, יד): "רני ושמחי בת ציון" וכו'. וכמבאר בכמה וכמה פסוקים מגדל הפלגת השמחה של ימות המשיח, ולעתיד לבוא. ואז יתהפך כל היגון ואנחה לשמחה, בבחינת "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה", הנאמר על ימות המשיח. וכמו שכתוב (ירמיה לא, יב): "הפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם". שהיגון והאבל מתהפך לששון ושמחה, וכמו שכתוב (תהלים ל, יב): "הפכת מספדי למחול לי" וכו'. ועקר השמחה של ימות המשיח יהיה על־ידי קבוץ גליות, על־ידי שיתרבו ישראל, כמו שכתוב (ישעיה ס, כב): "הקטן יהיה לאלף וכו' אני ה' בעתה אחישנה". כי על־ידי שיתרבו ישראל ויתקבצו יחדו - על־ידי־זה תגדל השמחה מאד, בבחינת (משלי כט, ב): "ברבות צדיקים ישמח העם", וישראל נקראו כלם צדיקים, כמו שכתוב (ישעיה ס, כא): "ועמך ישראל כלם צדיקים" וכו'. ועל־כן זה הפסוק "ששון ושמחה ישיגו" וכו', נאמר על קבוץ גליות, כמו שכתוב (שם לה, י): "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה" וכו'. שהוא בחינת קבוץ גליות לציון, ואז תגדל השמחה מאד, בחינת "ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" - שיתהפך כל היגון ואנחה לשמחה, שזהו בעצמו בחינת קבוץ גליות, בחינת קבוץ נדחי ישראל.

כי נדחי ישראל הוא בחינת הנדחין בעוונותיהם, ובפרט על־ידי פגם הברית שעל־ידי־זה, חס ושלום, גורם שהניצוצות והנפשות שבתוך הטפות נדחין ונתפזרין למקום שנדחין, רחמנא לצלן, שעקר אריכת הגלות הוא בשביל זה, כידוע (שער הפסוקים ישעיה נט). ועקר התקון יהיה על־ידי משיח כמו שכתוב (ישעיה נט, כ): "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב", כמבאר בכונות (לקוטי תורה שם), עין שם. וכמו שכתוב (תהלים קמז, ב): "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס". שאז בעת בנין ירושלים על־ידי משיח צדקנו, אז יכנס כל הנדחין וכל הניצוצות והנפשות הנדחין על־ידי פגם הברית שנפלו, חס ושלום, לבחינת יגון ואנחה.

כי יגון ואנחה הם סמ"ך מ"ם ולילית, כמו שמובא בכונות 'השיבה שופטינו' וכו' - שהם עושקין את הטפות, חס ושלום (עין שושן סודות אות קיג), ועקר עליותם על־ידי שמחה, כשמתגבר איש הישראלי - אף־על־פי שעשה מה שעשה, ומשמח את עצמו בהנקדה טובה שמוצא בעצמו עדין, ומהפך כל היגון ואנחה לשמחה, שאומר: אדרבא! זהו עקר שמחתי וחדותי, שמרחק כזה, שעשה מעשים כאלה - זוכה אף־על־פי־כן לומר בכל יום פעמים 'שמע ישראל' וכו', ואם לא הייתי זוכה אלא לזה לבד - גם כן ראוי לי לשמח כל ימי חיי, מכל שכן שאני זוכה עוד לכמה וכמה מצוות, ציצית ותפלין ושאר מצוות, שאפלו הפחותים שבישראל מקימין בכל יום, ואם אני עדין רחוק מהשם יתברך, ועדין לא יצאתי מחל אל הקדש אפלו כחוט השערה, אדרבא! זהו עקר שמחתי ביותר, שאף־על־פי־כן אני בכלל ישראל, ואוכל מצה בפסח ומתענה ביום־הכפורים ויושב בסכה וכו', וכל מה שהבעל דבר וכת דיליה מכניס בו עצבות ומרה שחורה - הוא שמח ביותר, כי אדרבא! זהו עקר שמחתי שמרחק כמוני יזכה לגע בדברים קדושים ונוראים כאלה, וכל מה שאני רחוק ביותר - שמחתי גדולה ביותר, שגם אני זוכה לדברים קדושים ונוראים כאלה ציצית ותפלין ושבת ויום טוב וכו' וכו'.

כי מי שיש לו מח כל שהוא, ויש לו אמונה שלמה בה' ובתורתו הקדושה, יכול להתנוצץ לו מרחוק גדל מעלת יקרת קדשת כל מצוה ומצוה שאנו זוכין לקים בכל יום, אפלו הפחות שבפחותים, ובפרט מה שאנו זוכין ליחד שמו בכל יום פעמים, שזהו עקר הכל, שאנו זוכין להאמין בה' אלקים אמת יחיד קדמון, בורא כל עולמים, אחד יחיד ומיחד, לעלא מן כלא ולית לעלא מיניה, ברוך הוא ומברך שמו תמיד לעולם ועד. ולמי שזוכה להרגיל עצמו ולשמח בשמחה הזאת - בודאי יזכה לכל טוב וימחלו לו כל עוונותיו, כי זהו בחינת שמהפך היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזהו עקר שלמות השמחה, ועל־ידי־זה נעשה יחוד גדול למעלה, כמו שאמר רבנו ז"ל (סימן י תנינא): שנעשה יחוד גדול למעלה על־ידי בדיחא דעתיה, על־ידי שאיש הישראלי משמח את עצמו ומשבר העצבות ומהפכו לשמחה, ועל־ידי־זה מבררין ומעלין כל הניצוצות מעמקי הקלפות שנפלו לשם על־ידי פגם הברית, כי עקר נפילתם הוא לבחינת יגון ואנחה כנ"ל. וכשזוכה להפך היגון ואנחה לשמחה - על־ידי־זה מעלה כל הנפשות והניצוצות שנדחו לשם ומחזירם לתוך הקדשה, שהוא השמחה, כנ"ל.

ועקר זה התקון בשלמות יהיה על־ידי משיח, שיבוא במהרה בימינו, בבחינת "ופדויי ה' ישבון ובאו ציון ברנה", שזה נאמר על קבוץ גליות, שהוא בחינת הניצוצות הנדחין על־ידי פגם הברית, שזה עקר הגלות כנ"ל. וזהו: "ובאו ציון ברנה". כי עקר תקונם הוא כשחוזרים אל הקדשה העליונה הנקראת "ציון", כידוע בכתבים (עץ־חיים שער לה פרק ג). וכל תקון אלו הניצוצות שיחזרו לציון - יהיה על־ידי בחינה הנ"ל שמסים בסוף הפסוק הזה, שהוא בחינת "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה", שהוא מה שזוכין להפך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל, וכל הבנים שמולידין, הם על־ידי בחינת ברור הקדשה והניצוצות שמבררין ניצוצות הקדשה מעמקי הקלפות, שהם נפשות קדושות של הבנים כנ"ל, וברור הניצוצות והנפשות הוא בחינת מה שמעלין היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזהו עקר בחינת הזווג דקדשה כנ"ל. ועל כן על־ידי הבנים נתרבה השמחה מאד כנ"ל, כי זה עקר השמחה כנ"ל.

ועל־כן חיב כל אדם להוליד בן ובת, כי הבן הוא עקר בחינת השמחה כמו שכתוב (משלי י, א): "בן חכם ישמח אב". אבל הבת - שם אחיזת היגון ואנחה שאחיזתם בסטרא דנוקבא כנ"ל, אבל האדם חיב דיקא להוליד שתיהם בן ובת, כי אין השמחה נגדלת ונשלמת, כי אם על־ידי שתיהם דיקא, כי צריכים להוליד גם בת ישראל, כי עקר שלמות השמחה על־ידי בת ישראל שעקר ההולדה ממנה, כי עקר ההולדה ש הוא שלמות השמחה כנ"ל הוא על־ידי שנכללת אשה באיש, ונתיחד מדת הדין במדת הרחמים, ועל־ידי־זה נמתק הדין, ועל־ידי־זה נתהפך היגון ואנחה לשמחה כנ"ל. ועל־כן צריך כל אחד להוליד בן ובת, כי עקר הגדלת השמחה בשלמות הוא על־ידי שניהם כנ"ל.