# טז

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/2163/63/16/

וזה בחינת כהנים לויים וישראלים מתרים לבוא זה בזה והולד הולך אחר הזכר (אבן העזר סימן ח). וכמו שאמרו במשנה (קדושין פ"ג מי"ב): 'כל מקום שיש קדושין ואין עברה, הולד הולך אחר הזכר, כל מקום שיש קדושין ויש עברה, הולד הולך אחר הפגום' וכו'.

כי עקר הדבקות והתקרבות להשם יתברך הוא על־ידי קולות, שהם בחינת 'עשרה מיני נגינה', שבהם כלולים כל הקולות שבעולם, שעל ידם עקר ההתקרבות ישראל לאביהם שבשמים. כי כל התפלות והשירות והתשבחות והתחנות ובקשות ודויים ורצויים ופיוסים, וכל השיחות שאדם משיח בינו לבין קונו בהתבודדות וכו' - הכל כלול ב'עשרה מיני נגינה', שהם עשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיז.): במזמור, בנצוח, בנגון וכו', כמבאר בדברי רבנו ז"ל (סימן רה) לענין העשרה קפיטיל תהלים שגלה, שהם תקון למקרה לילה, עין שם. וזה ידוע, שספר תהלים כלול מכל הלשונות של תפלה ותחנונים וכו' כנ"ל, כי רב ספר תהלים מדבר מצעקות וזעקות ושועות להשם יתברך, וכמה לשונות של תחנונים שיעזרו השם יתברך לעשות רצונו, ולצאת ממצולות ים של עכירת תאוות עולם הזה והבליו וכו', ובתוך אלו הצעקות והתחנונים של דוד המלך, עליו השלום, בתוך זה הוא מתחיל לזמר ולשבח ולהודות ולהלל להשם יתברך וכו', וכל אלו הדרכים והנתיבות הקדושים של ספר תהלים - כל זה הוא בחינת 'עשרה מיני נגינה', שהוא בחינת עשרה לשונות שנאמר בהם ספר תהלים, שבהם כלולים כל הבקשות וכו' ושירות ותשבחות וכו' שאומרים כל ישראל בכל מקום שהם, שעקר ההתקרבות להשם יתברך הוא על־ידי־זה, וכמו שכתב רבנו ז"ל, (בלקוטי תנינא סימן פד): 'דע, שעקר התקרבות ודבקות ישראל להשם יתברך הוא על־ידי התפלה' וכו'. נמצא, שעקר התקרבות ודבקות ישראל להשם יתברך הוא על־ידי בחינת קולות הקדושים של שירות ותשבחות ותפלות ותחנונים וכו', ונגונים וזמירות וכו', שכל זה הוא בחינת 'עשרה מיני נגינה' שעל ידם עקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים כנ"ל.

כי כל הקולות, שהם בחינת 'עשרה מיני נגינה', זהו בחינת חוש השמע ששם הרגשת הנגינה והקולות, בחינת (ברכות טו.): 'השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך', ועקר ידיעת האמונה הקדושה הוא על־ידי בחינת חוש השמע, כי שמיעה בלבא תליא, כמו שכתוב (מלכים־א ג, ט): "ונתת לעבדך לב שמע". כמו שאיתא בזהר הקדוש (תקוני־זהר תקון נח, צב.), ומובא בדברי רבנו ז"ל (סימן כב, לה): ששם בהלב, ששם תליא שמיעה - שם עקר ידיעת תשוקת אמונתו יתברך בבחינת "נודע בשערים בעלה" (משלי לא, כג) – 'כל חד לפום מה דמשער בלביה' (זהר וירא קג:).

כי זה ידוע שהשם יתברך מרמם ומנשא למעלה מכל המחשבות, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, רק השם יתברך מגדל רחמנותו, שרצה להיטיב לנבראיו להטעימם מזיו נעמו, ולהודיעם מאלקותו יתברך שמו, על־כן צמצם עצמו, כביכול, בכמה וכמה צמצומים לאין תכלית, עד אשר הכניס השגות אלקותו בלב הצדיקים אמתיים שבכל דור ודור, כמו האבות הקדמונים, וכן כל הצדיקים האמתיים בכל דור ודור, שכלם זכו על־ידי עבודתם האמתית להשיג השגות אלקות דרך כמה צמצומים, וכל זה הוא בחינת שמיעה, כמו מי ששומע קול המדבר והמשמיע, אבל אי אפשר לראותו, וכמו שכתוב במתן תורה (דברים ד, יב): "קול דברים אתם שמעים ותמונה אינכם ראים זולתי קול". ואפלו משה רבנו, עליו השלום, אמר (שמות לג, יח): "הראני נא את כבדך" וכו', והשיבו ה' יתברך: "כי לא יראני האדם וחי וכו', וראית את אחרי ופני לא יראו". ועקר ההשגה שהשיג היה רק בבחינת חוש השמיעה, כמו שכתוב (במדבר ז, פט): "ובבא משה אל אהל מועד וישמע את הקול" וכו'. מכל שכן שאר הנביאים והצדיקים, שבודאי כל השגתם וידיעתם הוא בבחינת חוש השמיעה דתליא בלבא, שהוא בחינת "נודע בשערים בעלה" - כל חד כפום מה דמשער בלביה, כמו שכתוב (חבקוק ג, ב): "ה' שמעתי שמעך יראתי וכו'".

ובפרט שאר אנשים פשוטים כמונו היום, שכל חיותנו וקדשתנו הוא בבחינת חוש השמע, שאנו שומעים לקול אבותינו שמסרו לנו התורה הקדושה, שהיא האמונה הקדושה מדור לדור, ואנו מחיבים לשמע בקולם ולקים את כל דברי התורה הזאת. וזה שכתוב (דברים ו, ד): "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" - 'שמע' דיקא, כי עקר האמונה הוא בבחינת שמיעה דתליא בלבא כנ"ל. וכן ברב הפסוקים מזהיר על קיום התורה בלשון שמיעה, כמו שכתוב (שם ל): "לשמע בקלו ולדבקה בו" וכו'. וכמו שכתוב (דברים יא): "והיה אם שמע תשמעו" וכו', וכיוצא בזה הרבה.

וזהו בחינת מה שהארכנו לעיל, בענין מעלת קדשת הנגונים שישראל מזמרים בשביל התקרבות להשם יתברך, כי הנגונים הם בבחינת 'עשרה מיני נגינה' שהם כלליות כל התפלות ושירות ותשבחות וכו' - כלליות הקולות דקדשה, שהם בחינת חוש השמיעה, שעקר דבקות ישראל להשם יתברך הוא על־ידי־זה כנ"ל, ויותר ממה שכתוב כאן - מובן לכל אחד ואחד, לכל חד כפום מה דמשער בלביה מעלת נעימת הנגון, כמה גדול כחו לעורר ולהמשיך את האדם להשם יתברך! כי לגדלתו יתברך אין חקר (תהלים קמה, ג), ואי אפשר לדבר מגדלתו יתברך כלל, רק כל חד כפום מה דמשער בלביה, כמו שכתוב: "נודע בשערים בעלה" כנ"ל. וכל אחד ואחד כפי השעור שבלבו - יכול לידע בעצמו שעקר הדבקות להשם יתברך הוא על־ידי דבורים וקולות ונגונים, שכל זה הוא בחינת 'עשרה מיני נגינה', כנ"ל.

וגם עסק התורה הוא גם כן בחינת 'עשרה מיני נגינה', שזהו בחינת הטעמים שבתורה, שהם למעלה למעלה מכל הבחינות הקדושות שהתורה כלולה מהם, כי התורה כלולה מטנת"א – שהם: טעמים, נקדות, תגין, אותיות, כידוע. וזה ידוע, שבחינת הטעמים הם למעלה למעלה מכל הבחינות טנת"א שהתורה כלולה מהם כמבאר בכתבי האר"י ז"ל (עץ־חיים שער ה). וטעמים זה בחינת נגינה, בחינת נגינות הטעמים. וזה שאמרו רבותינו ז"ל לענין עסק התורה (סנהדרין צט:): 'זמר בכל יום, זמר בכל יום'. כי גם עסק התורה הוא בחינת נגון וזמרה וכו' כנ"ל. וכמו שכתוב: "קומי רני בלילה", [ועין מזה בדברי רבנו ז"ל בהתורה 'אקרוקתא' (סימן ג) לענין תקון הנגינה על־ידי למוד גמרא, עין שם].

כי עקר כלליות המשכת התגלות קדשת אלקותו לתחתונים הוא על־ידי בחינת קולות וכו' כנ"ל. וזה בחינת (אבות ה, א): 'בעשרה מאמרות נברא העולם', וכל המאמרות הם בחינת קול ודבור שבהם נברא העולם, והם עקר החיות אלקות המלבש בכל העולמות. ועל־כן עקר הדבקות של ישראל להשם יתברך הוא גם כן על ידי בחינת קולות ודבורים כנ"ל, כי על־ידי קולות ודבורים קדושים מדבקין עצמן בקול ה', שהוא עקר החיות אלקות המלבש בכל העולמות כנ"ל. וזהו בחינת 'עשרה מיני נגינה', שהם בבחינת חוש השמיעה כנ"ל.