# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/2163/63/2/

וזהו בחינת מצות פריה ורביה. כי זה ידוע, שעקר אחיזת העצבות והמרה שחורה הוא בבחינת האשה שהיא סטרא דנוקבא, שהיא סטרא דדינא קשיא, ששם עקר אחיזת העצבות, שהוא תקפא דדינא, וזהו בחינת מה שנאמר בסטרא דנוקבא (משלי ה, ה): "רגליה ירדות מות". כי העצבות הוא בחינת סטרא דמותא, כידוע בדברינו כמה פעמים. וזהו בחינת "ואחריתה מרה כלענה" וכו' (שם פסוק ד), בחינת (קהלת ז, כו): "ומוצא אני מר ממות את האשה" וכו', שזהו בחינת העצבות והמרה שחורה, בחינת יגון ואנחה שנאחז בהאשה ביותר כנ"ל, כי אף־על־פי שכל זה נאמר באשה רעה, אשה זונה, אף־על־פי־כן זה ידוע, שכל אחיזתם [פרוש: של היגון והאנחה] בהקדשה משתלשלת מסטרא דנוקבא, ועקר השמחה והחדוה הוא בבחינת סטרא דדכורא, בבחינת "עז וחדוה במקמו" (דברי הימים־א טז, כז) שנאמר על קדשת הברית, כי 'בו - עז', והוא חדוה דמטרוניתא וכו' (סימן כז). וזהו בחינת מצות פריה ורביה, שצריך האדם דוקא לקים מצוה זאת בקדשה ובטהרה, ועל־ידי מצוה הזאת הוא זוכה לחטף את המרה שחורה והיגון והאנחה לתוך השמחה בבחינה הנ"ל, בחינת "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" כנ"ל. וזהו בחינת 'ישמח את אשתו בדבר מצוה' שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא י:), כי עקר קדשת הזווג הוא על־ידי שמחה, שהוא קדשת הברית כנ"ל, כי זה עקר בחינת היחוד והזווג דמצוה שעל ידו מתחברים איש ואשה, ואז נמתק ונתבטל בחינת היגון ואנחה, שהוא העצבות תקפא דדינא הנאחז בהאשה. ועל־ידי קדשת המצוה הזאת נתבטל היגון והאנחה ונתהפך לשמחה, שהוא עקר קדשת הזווג, בחינת קדשת הברית כנ"ל.

ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סב:): 'השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה' וכו'. וכמו שכתוב (דברים כד, ה): "ושמח את אשתו" וכו', כי זה עקר מצות הזווג - להפך היגון ואנחה לשמחה, שזה עקר שלמות השמחה כנ"ל, דהינו ליחד ולכלל אשה באיש, שיתהפך היגון ואנחה הנאחז בהאשה בסטרא דנוקבא לשמחה כנ"ל, ועל־כן 'השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה', כי אין שלמות להשמחה של האיש כשהוא לבדו, כי אין שלמות להשמחה כי אם כשמהפך יגון ואנחה לשמחה, שזהו עקר שלמות השמחה, כנ"ל.