# כט

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/2163/63/29/

וזהו בחינת שבויה שאסורה לכהן (אבן העזר סימן ז). כי שביה וגלות ועבדות - זהו בחינת יגון ואנחה, בחינת גלות מצרים שהיו שם בשביה בעבדות, שהוא בחינת עצבות יגון ואנחה, שזהו עקר בחינת גלות ועבדות, כי שמחה היא עולם החרות, כמו שכתוב (ישעיה נה, יב): "כי בשמחה תצאו" וכו'. כמו שכתב רבנו ז"ל (סימן י' תנינא), ולהפך, יגון ואנחה הוא עקר הגלות והעבדות, וכמובא בדברי רבנו ז"ל עוד במקום אחר (סימן ב' תנינא).

כי עקר גלות מצרים היה על חטא אדם הראשון, שהוא בחינת פגם הברית כידוע, ועקר חטא אדם הראשון היה שעל־ידי־זה המשיך, חס ושלום, בחינת עצבות, בחינת יגון ואנחה, שהוא סטרא דמותא, כמו שכתוב (בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה" וגו'. ב'עצבון' הינו עצבות וכו', שזהו בעצמו בחינת המיתה שהביא לעולם, כי בחינת המיתה נמשך מבחינת עצבות, יגון ואנחה כנ"ל. ובשביל זה היה גלות ושעבוד מצרים שעקר הגלות והעבדות היא גם כן בחינת עצבות, שהוא בחינת עצבות ושעבוד כנ"ל, בחינת יגיעות וטרחות שנמשך מבחינת "בעצבון תאכלנה", בחינת (בראשית ג, יז) "בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה" וכו'.

וכשזכו לצאת מגלות מצרים, עקר הגאלה היה על־ידי בחינת השמחה, שמשם עקר החרות, בבחינת "כי בשמחה תצאו" כנ"ל, ועל־כן אמרו שירה בליל יציאתן ממצרים, שהוא בחינת הלל שלם, כמו שכתוב (ישעיה ל, כט): "השיר יהיה לכם כליל התקדש חג". כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מדרש שוחר טוב סימן קיג). וכן בשעת קריעת ים סוף, שהוא עקר גמר שלמות הגאלה, אז אמרו שירת הים, כי שיר ההלל וכן שירת הים וכל השירות כלם הם בחינת 'עשרה מיני נגינה', שהוא בחינת שמחה, שזהו עקר הגאלה, וכמו שאנו אומרים, שהוציאנו מעבדות לחרות מיגון לשמחה וכו', ונאמר לפניו שירה חדשה. כי השמחה והשירה היא עקר הגאלה והחרות כנ"ל.

וזהו בחינת גדל המצוה לספר ביציאת מצרים, וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח - כי ספור יציאת מצרים שמספרין בתקף הנסים שעשה עמנו השם יתברך בגאלת מצרים, ומברכין ומהללין לשמו הגדול יתברך על זה, זה בחינת 'עשרה מיני נגינה', בחינת שמחה. ועל־כן עקר הספור ביציאת מצרים בליל פסח הוא על היין דיקא, שהם הארבע כוסות של יין, כי יין הוא בחינת שמחה, כמו שכתוב (תהלים קד, טו): "ויין ישמח לבב אנוש" וכו'. כי עקר הגאלה היא על־ידי שמחה ושיר והלל, בחינת 'עשרה מיני נגינה' שהם נמשכין מארבע אותיות השם, בחינת שיר פשוט, כפול, משלש, מרבע, שכנגדם באו הארבע כוסות של יין בליל יציאת מצרים כנ"ל.

ועל־כן אחר יציאת מצרים צריכין להביא עמר שעורים. ואיתא בזהר הקדוש (אמור דף צז.): שעמר שעורים הוא מאכל בהמה, שהוא קרבן של סוטה, כי כנסת ישראל נבדקת על־ידי עמר שעורים, ועל־ידי־זה נטהרת כנסת ישראל מזהמת מצרים וכו', כי סוטה היא בחינת פגם הברית, בחינת מר ממות וכו', בחינת "ואחריתה מרה כלענה" (משלי ה, ד), בחינת מים מרים מאררים (במדבר ה, יח), בחינת עצבות ומרה שחורה יגון ואנחה שהוא סטרא דמותא. וזהו בחינת קרבן שעורים, שהוא מאכל בהמה, שהוא בחינת מאכל שלא נתברר למאכל אדם, שזהו בחינת (בראשית ג, יז יח): "בעצבון תאכלנה; ואכלת את עשב השדה", שהוא בחינת מאכל בהמה שלא נתברר למאכל אדם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיח.) שאמר אדם הראשון: 'אני וחמור נאכל באבוס אחד'. נמצא, שמאכל בהמה הוא בחינת "בעצבון תאכלנה". וזהו בחינת קרבן שעורים של הסוטה, בחינת עמר שעורים שמקריבין אחר יציאת מצרים, כי על־ידי־זה הקרבן שעורים שמביאין אל הכהן, שהוא שרש השמחה, על־ידי־זה מהפכין יגון ואנחה, שהוא בחינת מאכל בהמה כנ"ל, לשמחה, ועל־ידי־זה נפסק טמאת מצרים, שהוא בחינת פגם הברית, בחינת יגון ואנחה שנמשך מחטא אדם הראשון, כי עקר התקון על־ידי השמחה והעקר על־ידי שמהפכין יגון ואנחה לשמחה כנ"ל.

ועל־כן השבויה, שהיא בשביה וגלות, שהוא בחינת גלות מצרים, שהוא בחינת עצבות, יגון ואנחה כנ"ל, על־כן אסורה לכהן, כי הכהן הוא שרש השמחה ואסור לו לטמאות למתים, וצריך לקדש את עצמו בקדשת הברית ביותר מכל ישראל, וכל מקום שנאחז בו בחינת פגם הברית, בחינת יגון ואנחה ביותר - אסור לו לשא אותה, שזהו בחינת נשים האסורות לכהן, שהם: גרושה, זנה וחללה וכו', כי עקר בחינת הברור על־ידי בחינת שיר ונגון הוא מתחיל מבחינת לוי, שהוא בחינת שמאל הקדוש כנ"ל (אות יח), אבל הכהן קדשתו קבוע, כי הוא בבחינת קדשת שבת שאין שם ברור.

ועל־כן כל המלאכות, שהם בחינת ברורים מבחינת "בעצבון תאכלנה" וכו' מבחינת יגון ואנחה - כלם אסורים בשבת, כי שבת הוא שרש השמחה, וכל הברורים שמבררים בכל ימי החל ומהפכין יגון ואנחה לשמחה - כלם שבים אל הקדשה בשבת, ושם נכללין כלם בשלמות בתוך השמחה העליונה, כי שבת הוא מעין עולם הבא, שהוא בחינת שמחה, בחינת (תהלים טז, יא): "שבע שמחות את פניך" וכנ"ל, ואז עולין כל השירות והנגונים ונכללין בשרשן בבחינת קול הישר, שהוא בחינת שבת, בחינת כהן, שזהו בחינת (שיר השירים א, א): "שיר השירים אשר לשלמה", שהוא בבחינת שבת, שהוא בחינת 'מלך שהשלום שלו', כידוע, כי שבת הוא בחינת שיר העליון על כל השירים, כי כל השירים של עכשו הם מתחילין מבחינת לוי, מבחינת שמאל, כמו שאיתא בזהר הקדוש (ת"ז ג.): שיר לשמאלא וכנ"ל (אות ד), כי כל עבודתנו בעולם הזה, שהוא בחינת ששת ימי המעשה, בחינת היום לעשותן - הוא לברר הקדשה, שהיא השמחה מהסטרא אחרא, שהיא בחינת יגון ואנחה, ולהפך יגון ואנחה לשמחה, וכנ"ל.

ועל־כן כל השירות של עכשו הם מסטרא דנוקבא, שזהו בחינת 'שירה חדשה שבחו גאולים' בלשון נקבה, כמובא בספרים (שיר השירים רבה א, לו), כי עכשו אי אפשר לשמע השיר והנגון הנמשך מבחינת קול הישר בעצמו שהוא בחינת כהן, בחינת שבת, בחינת עולם הבא, שלא יתבטלו במציאות מחמת שכלי הגופים שלנו אינם מזככים בעוונותינו, ויש בהם אחיזת היגון ואנחה, על־כן אם היו שומעים את בחינת קול הישר בעצמו, שהוא בחינת השיר שיתער לעתיד - היה בחינת רבוי אור שגורם שבירת כלים, חס ושלום, שמשם סטרא דמותא כידוע, והיו מתגברים היגון ואנחה ביותר, חס ושלום, על־כן עכשו עקר התקון והברור בחינת כל הנגונים מתחילין מסטרא דלואי, מבחינת שמאל, כדי להמתיק הדין בשרשו לברר היגון ואנחה ולהפכו לשמחה על־ידי המתקת הדין בשרשו, על־ידי שמהפכין קול החוזר ומחברין אותו לקול הישר וכו' כנ"ל, רק אחר שמבררין איזה ברור צריכין להביא אותו ולהחזירו לשרשו העליון, שהוא בחינת כהן, ששם חוזר הכל ונכלל בשרשו.

וזהו בחינת כל הקרבנות שמביאין אותן אל הכהן, שכל מי שחטא איזה חטא ונמשך אחר הסטרא אחרא, שהוא בחינת יגון ואנחה, כשרוצה לשוב ולתקן חטאו - אזי מביא בהמה לקרבן אל הבית־המקדש ששם מקום השמחה, כמו שכתוב (ישעיה נו, ז): "ושמחתים בבית תפלתי". והבהמה היא בחינת העדר הדעת, שהוא בחינת גלות ושעבוד, בחינת יגון ואנחה כנ"ל, וכשמביאה החוטא לבית המקדש וסומך ידיו עליו ומתודה עוונותיו, בזה מברר היגון ואנחה, כי על־ידי שמקדש הבהמה לקרבן ומביאה לבית־המקדש אל הכהן, על־ידי־זה הוא תופס את היגון ואנחה, שהוא בחינת בהמיות, ומביאו למקום השמחה, שהוא הבית־המקדש והכהן, ואז הכהן מקריבה לקרבן וכולל הקרבן בשרש השמחה העליונה על־ידי הלויים שעוסקים בשיר על הדוכן, שהם מבררין ותופסין היגון ואנחה ומהפכין אותו אל הקדשה, ומביאין אותו אל הכהן שהוא בחינת קול הישר, עד שנכללין בתוך שרש השמחה העליונה, שהוא בחינת כהן כנ"ל.

וזהו בחינת שבת, שכל הברורים שמבררין בששת ימי המעשה, שמבררין מבחינת יגון ואנחה, מבחינת "בעצבון תאכלנה", נכללין בשרש הקדשה העליונה, שהוא בחינת שבת, שהוא מעין עולם הבא כנ"ל, ועל־כן זווגן של תלמידי חכמים משבת לשבת (כתבות סב:), כי אז נשלם בשלמות בחינת כלליות והתהפכות היגון ואנחה לשמחה כנ"ל, שזהו עקר בחינת זווג דקדשה, וכנ"ל. אבל בשבת עצמו אין ברור, רק 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת' (עבודה זרה ג.), כי אור שרש השמחה של שבת אי אפשר שירד לתוך בחינת מקומות היגון ואנחה לבררם ולהפכם אל הקדשה והשמחה, "כי קדש הוא " (שמות לא, יד), ואין שם שום ברור כידוע, רק שאנו מקבלין בימי החל כח מקדשה ושמחה של שבת, וממשיכין הארה מאור השמחה של שבת לימי החל כדי לברר ברורים להפך היגון ואנחה לשמחה וכנ"ל.

וזהו בעצמו בחינת הכהן, שכל הברורים שלויים וישראלים מבררים, שהם בחינת 'עשרה מיני נגינה', כלם הם בכח הכהן, שהוא בחינת שיר פשוט, שהוא שרש הכל, אבל הכהן בעצמו אסור לו לצאת מקדשתו אל החוץ במקומות שנאחז ביותר היגון ואנחה, שהם בחינת "אשה זנה וחללה" וכו'. וכן שבויה שנאחז בה גם כן היגון ואנחה, שהוא בחינת עבדות, בחינת שבי גלות מצרים כנ"ל. כי הכהן קדוש הוא בבחינת קדשת שבת, כמו שכתוב (ויקרא כא, ז-ח): "וקדשתו כי קדש הוא לאלקיו". וכל הברורים צריכין לשוב ולחזר ולבוא אליו, אבל הוא אסור לצאת למקומם, ועל־כן אסור להכהן להטמאות למתים, ששם נאחזת הטמאה הבאה מבחינת יגון ואנחה, שהוא בחינת סטרא דמותא, בחינת תקף מרירות יגון ואנחה שמתאבלין על המת, רחמנא לצלן, וכנ"ל, כי הכהן אסור לצאת למקומות כאלו, כי קדוש הוא בבחינת שבת שאין שם ברור, רק כל הברורים שבים לשם, וכנ"ל.