# לד

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/2163/63/34/

ועל־כן כל הקולות של זה העולם שאינם של הקדשה בשלמות, רק יש בהם אחיזת תאות עולם הזה והבליו וחכמותיו הם בבחינת קול החוזר כנ"ל, שנמשך מבחינת חסרון בשרשו, דהינו מתחלת הצמצום, שהוא בחינת חסרון, כביכול, דהינו מה שהשם יתברך חסר וצמצם אלקותו וטובו וגדלו מבחינת המקום של החלל הפנוי, כי הצמצום הוא בחינת חסרון ההשפעה, כידוע, ומזה נתהוה בחינת קול החוזר על־ידי שפגע בחינת קול הישר, שהוא שרש החיות של כל הבריאה כלה, שפגע בבחינת מחצה הזאת של הצמצום, שהוא בחינת חסרון כנ"ל. נמצא, שבחינת קול החוזר הוא רק מבחינת חסרון ועכוב ההשפעה, ועל־כן כל מי שנמשך אחר הקול הזה הוא מלא חסרונות תמיד וכל מה שנמשך ביותר אחר זה הקול החוזר - כמו כן החסרונות שלו רבים וגדולים ביותר.

וזה בחינת 'דעת חסרת מה קנית דעת קנית מה חסרת', [כמו שאמרו רבותינו ז"ל (נדרים מא.)]. כי עקר הדעת הוא לדעת "כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה), שהוא הדעת של האמונה הקדושה, בחינת (הושע ב, כה): "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'", שהוא הדעת של כלליות ישראל עם קדוש מאמינים בני מאמינים, שמאמינים בה' ובמשה עבדו ומקימין את התורה, שעל זה נאמר (דברים ד, ו): "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו', ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" וכו'. כי "כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר, לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע" וכו' (קהלת א, ח). כי כל מי שנמשך אחר חקירות וחכמות של זה העולם - הוא חסר לעולם, מאחר שאינו מקשר כל החכמות והחיות להשם יתברך שהוא עקר השלמות, כי אין שלמות כי אם להשם יתברך. ומי שיודע ממנו יתברך, דהינו על־ידי אמונה שלמה - הוא כלול בו יתברך, ויש לו גם כן כל השלמות, וכמבאר בדברי רבנו ז"ל במקום אחר, אבל תכף כשסותם אזניו ואינו שומע עצם הקול הישר, רק הקול החוזר הנמשך מחמת הצמצום של הדעת כנ"ל שהוא בחינת חסרון, על־כן הוא מלא חסרונות תמיד, וזהו בחינת כל החסרונות של כל העולם שכלם נמשכין מחסרון הדעת, ועקר חסרון הדעת הוא חסרון אמונה, כי מי שיש לו אמונה שלמה בהשם יתברך בשלמות ויודע שהכל מהשם יתברך בהשגחתו לבד, כי "אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עח, ח) - הוא חי חיים טובים תמיד, כי 'כל מה דעבד רחמנא לטב עבד' (ברכות ס.) בודאי, ובודאי כונתו יתברך לטובה, וכמבאר מזה בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (שיחות הר"ן סימנים לב, נג, קב): שמי שיש לו אמונה שלמה בהשם יתברך - הוא חי חיים טובים תמיד, עין שם. וכל החסרונות הוא רק מחסרון אמונה.

ועל־כן החכמים והמחקרים - חייהם אינם חיים כלום, כי הם רחוקים מחי החיים על־ידי חכמתם וחקירתם שעוקרת אותם משרשם, וכרוכים תמיד אחר חכמות שאחר הטבע, ששם מלא חסרונות, כי העולם הזה מלא חסרונות, כעס ומכאובות, ואין שום אדם שישלים תאותו בזה העולם, וסוף כל סוף מה יתרון לו מכל עמלו וכו', וגם כל החכמות חסרים עד שרבם מודים בעצמם שאין יודעים כלל, כי זה אלפים שנים שחוקרים חכמת התכונה, וזה סמוך המציא אחד תכונה חדשה כידוע, וכלם קבלו באהבה, ובאמת הוא שטות גדול למי שיש לו מח בקדקדו, וכמבאר בדעת החולקים עליו, ובין כך ובין כך דעה אחת מהם שקר, ולשוא עמלו החכמים - או הראשונים או האחרונים כל ימיהם - למצא חכמת התכונה, ומאומה לא נשאו בעמלם, כי האחרונים סתרו דעות הראשונים, ומי יודע האיך האמת? ובאמת הוא שלא כדברי זה ולא כדברי זה, וכן בשאר החכמות.

ובפרט בחכמת הדאקטירי שנראה לכאורה שהוא לטובת העולם כדי להציל האדם מחליו, ובאמת עינינו הרואות כמה אלפים ורבבות נפשות שקעו ומתו על־ידי הדאקטורים דוקא, כאשר רואים בחוש בכל יום, כמו שאמר רבנו ז"ל (שיחות הר"ן סימן נ): שהדאקטורים הורגים נפשות רבות לאין מספר, והם בעצמן מודים שכל כך חקרו בחכמות הדאקטורי עד שעכשו אין יודעין מאומה, ויש מחלקת גדול ביניהם שלדברי זה - דעה האחרת ממיתה את האדם, ולדברי שכנגדו - הוא להפך, כמבאר בדברינו מזה. ואם כן הלואי ולא היינו יודעים מעולם מחכמת הדאקטורי, בודאי היו עכשו בני תבל בכפלים, וכיוצא בזה בשאר החכמות.

ואפלו אם לפעמים נצמח מצד אחד איזה טובה על־ידי חכמתם, היא רעה מצד אחר, ואפלו צד הטובה הוא רעה גדולה, כי בעולם הזה אין שום טובה כלל, ומה יתרון לאדם כשממציא נגון יפה בחכמת המוזיקא שיגע עליו כל ימיו, ולבסוף על־ידי הנגון הזה נמשך אחר תאות נאוף, שממית את האדם בגשמיות ורוחניות, כנראה בחוש, שהם הולכים בבתי טרטיאות וקרקסאות שלהם שקורין "טייאטיר" "וקומעדייס" וכיוצא בזה, ושם מערבים זכרים ונקבות בלי שום הבדל, ושומעים שיר עגבים, ועושים מה שעושים כמפרסם כל זה, ואינם יכולים להכחיש זאת, כי הם בעצמם יודעים בעצמם מחשבתם 'הקדושה והטהורה' שיש להם שם, ומה שעושים אחר־כך, אוי להם אוי לנפשם! ועל כל פנים הם פורשים עצמם מדרך החיים, מדרך תורתנו הקדושה שאסרה זאת, כמו שכתוב (ויקרא יח, ג): "ובחקתיהם לא תלכו", כמו שפרש רש"י שם. והם מבלים ימים וזמן המבחר על שטותים כאלו, "ואחריתה שמחה תוגה" (משלי יד, יג).

וכל הצרות והיסורים שיש להם כל ימיהם הם יודעים בעצמם, כי באמת רק העניים והאביונים קטני השכל שאינם בקיאים בטיב העולם, רק הם סוברים שאנשים כאלו ההולכים בשרירות לבם, בדרכים הללו של המחקרים שהתחילו מחדש בעוונותינו הרבים, יש להם כל העולם הזה וחיים בנחת. אבל באמת מי שיש לו מח בקדקדו ובקי בהם ובדרכיהם, הוא יודע מעצם מרירות חייהם, שהם מלאים כעס ומכאובות, יגון ואנחה כל ימיהם, וחורקים שנם בכל עת על החסידים התמימים והכשרים על ששמחים שמחה אמתית בה' יתברך, ויש להם נחת רוח ושמחה גדולה בשבתות וימים טובים, וכיוצא בזה בכל עת, שאנו זוכים לזכר הטוב אשר היטיב עמנו השם יתברך שהבדילנו מן הטועים האלה, ושם חלקנו בחיים להאמין בה' ובמשה עבדו, בתורה שבכתב ותורה שבעל פה, ובספרי הזהר והאר"י ז"ל והבעל־שם־טוב ז"ל וכו', כי הם כל ימיהם אין להם שום שמחה אמתית שתהיה מגיע לחלק מאלף ממעט השמחה שיש לפחות שבישראל בכניסת שבת וכיוצא, רק להפך, כל ימיהם כעס ומכאובות, ותמיד חסר להם רבוי תאוותיהם לאין קץ.

כי הם רוצים שיהיה הכל בשלמות אצלם, שיהיה המלבוש תפור כרצונו דיקא, בכל הדקדוקים והפרטים הרבים שהוא רוצה, ושיהיה לו כמה מלבושים שונים המכרחים לו לפי דעתו, כי זה המלבוש צריך בבקר כשקם ממטתו, וזה צריך בעת יציאתו לשוק, וזה בצהרים, [ומלבוש לתוך הקבר אינו חושב כלל וכו']. וכן בענין המנעלים ומשיחתן והכלי עץ שהם הדפוסים שעליהם מושח ין אותן, וכיוצא בזה רבוי צרכיהם המכרחים להם, ולא לנו, המטרידים את ימיהם. ומי שהוא עשיר - חסר לו הצטרכות כאלו הרבה מאד, ובפרט בעניני הדירות שלהם וכלי הבית שלהם, שהכל רוצים שיהיה על־פי חכמה, עד שמחמת זה - רבו צרכיהם מאד, עד שמכרחים להפליג עצמן למרחקים, והם כל ימיהם נעים ונדים, יומם לא ינוחו ולילה לא ישקוטו, ומחמת שרוצים שיהיה להם בית נאה עם כל הכלים שלהם, מחמת זה לנים על־פי־רב בכפרים ובבתי נכרים ומבלים רב ימיהם בבית אחרים, וכשבאים לביתם טרודים בהבליהם, עד שאין יודעין אם הם בביתם אם הם בחוץ - בדרך, וסוף כל סוף נעשים בעלי חובות, עד ששכיח אצלם הרבה שממיתים עצמם בידים בקני שרפה, או בסכין, שמאבדין עצמן לדעת מחמת רבוי תאוותיהם שרדפו כל ימיהם ולא השיגום.

ובאמת גם אנשי בני ישראל הכשרים צריכים מלחמה גדולה עם יצרם, לבלי לרדף אחר מותרות ולהסתפק במועט בכל מה דאפשר, כי כל מה שרוצה להשלים חסרונו יותר מזה העולם - חסר לו עוד הרבה יותר ויותר, כנראה בחוש. כי גם ההכרחיות של האדם המכרחים ביותר רבים גם כן מאד, וצריכים לבקש הרבה מאד מהשם יתברך שלא יטרידוהו ההכרחיות מעבודת השם יתברך, מכל שכן וכל שכן שאין צריכין לרדף אחר מותרות.

ומכל שכן וכל שכן כמה רע ומר עד הנפש דרכי אלו הפורשים מדרכי ישראל, ההולכים בכל מנהגיהם בדרכי העכו"ם דיקא, שעוקרים אותם מן העולם הבא בודאי, "כי כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים" (משלי ב, יט), וגם בעולם הזה הם מלאים דאגות ויגונות רבות מאד מאד עצמו מספר, וכל ימיהם כעס ומכאובות הרבה, ואין להם במה לנחם את עצמם, מאחר שרחוקים מהשם יתברך ומקדשת תורתו ומצוותיו ושמחת שבת ויום טוב, כי אנשי ישראל הפשוטים, אפלו אותן שרודפין אחר משא ומתן ולהוטים אחר העשר ולא שברו תאוות עולם הזה והבליו, אף־על־פי־כן מאחר שיש להם אמונה על כל פנים, ומתנהגים בדרכי אבותינו אשר מעולם, ואינם הולכים בדרכי מלבושיהם ובמנהגיהם, ואינם מחנכים בניהם בלמוד ספריהם ולשונותם וכו', אלו האנשים אף־על־פי שגם הם יש להם הרבה דאגות מרבוי הצטרכות שלהם, מחמת שאין להם מדת ההסתפקות כראוי, אף־על־פי־כן יש להם חיות ושמחה קצת בשבתות וימים טובים וכיוצא בזה, ומקוים לה' שייטיב עמהם להבא וחושבים על אחריתם קצת, ומתנחמים במה שנותנים את בניהם לתלמוד תורה, ומשתדלים שילכו בניהם בדרך הישר, בדרך התורה, בדרך אבותינו מעולם, מכל שכן היראים והכשרים המסתפקים במועט כדי חיוני בצמצום, מכל שכן וכל שכן הצדיקים אמתיים אשר פנו ערפם לגמרי מתאוות עולם הזה והבליו ומקשרים עצמם כל ימי חייהם לחי החיים, הם זוכים לעקר החיים באמת, חיים אמתיים שאין בהם שום חסרון.

והכלל, שכל העולם הזה מלא חסרונות, וכל הכרוך אחריו יש לו חסרונות תמיד, וכל מי שכרוך אחריו יותר ויותר אף־על־פי שנדמה לו שיש לו עשירות ותאוות עולם הזה, אף־על־פי־כן הוא חסר יותר ויותר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קהלת רבה א, לב): 'אין אדם מת וחצי תאותו בידו, יש לו מנה מבקש מאתים' וכו'. כי כל העולם הזה נמשך מבחינת תחלת הצמצום, שהוא בחינת חסרון כנ"ל, ועל־כן הוא מלא יגונות כעס ומכאובות ודאגות וחסרונות תמיד כנ"ל. כי כל העולם הזה לא נברא כי אם בשביל הבחירה, כדי שיהיה להאדם נסיון ובחירה. וה' יתברך בטובו וברחמיו הקדים והודיע לנו על־ידי צדיקיו האמתיים, וגם הראה לנו בחוש למי שיש לו שכל מעט - שהעולם הזה מלא יסורים, למען נדע לבלי להניח להטעות עצמנו, חס ושלום, כמו שאמר רבנו ז"ל בזה הלשון (שיחות הר"ן סימן נא): את זה תקבלו ממני שלא תניחו עצמכם להטעות בזה העולם, כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי, כי אין גם אחד שיהיה סופו טוב מזה העולם וכו', וגם לאמות העולם צריכים להודיע זאת וכו', עין שם. ומי שרוצה שיהיה לו חיים בזה העולם, אי אפשר לו להשיג כי אם כשמסתפק במועט בתכלית המועט מזה העולם כדי חיונו בצמצום, וגם זה המעט - יהיה כונתו לשם שמים על־פי התורה כדי שיוכל לעבד את השם יתברך, שבשביל זה נברא. וכל מה שמרחק עצמו מתאוות עולם הזה ומקשר עצמו להשם יתברך ולהתורה - נתמעטים חסרונותיו, כי נכלל בבחינת שלמות יותר, כי השם יתברך עקר השלמות וכל מה שמתרחק יותר מהעולם הזה ומתקרב להשם יתברך - הוא נתרחק ביותר מהחסרונות ונכלל בהשלמות, ועקר הוא האמונה כנ"ל, כי עקר אחיזת היצר הרע הוא מהכפירות כנ"ל, וכל הכפירות נמשכין מבחינת קול החוזר, כנ"ל.

ועל־כן זה החרש שחי חיים טובים בלי שום חסרון - לא היה שומע שום קול של זה העולם שכלם הם מבחינת חסרונות, כי זה תלוי בזה, כי כל החסרונות הם מבחינת קול החוזר כנ"ל, שהוא כלליות כל הקולות של זה העולם, שכלם הם חסרונות כנ"ל, אבל הוא חי חיים טובים שאין בהם שום חסרון, כי הוא מדבק עצמו רק לבחינת קול הישר הנמשך מחי החיים ששם עקר השלמות בלי שום חסרון וצמצום, והוא מחיה את כלם, כי שם שרש החיים טובים בלי שום חסרון כלל, כי מאחר שדבקים שם - בודאי אין לו שום חסרון, כי שם כל השלמות כנ"ל. אבל כל הקולות של זה העולם, שהם בחינת קול החוזר, בחינת חסרונות - אינו שומע כלל, והוא חרש ממש מאלו הקולות, כי אינו שומע כלל שום קול של חסרון, שהוא בחינת קול החוזר, כי הוא חי ודבוק תמיד בבחינת קול הישר, שהוא בחינת חיים טובים שאין בהם שום חסרון כנ"ל. וזה בחינת (ישעיה מב, יח) "החרשים שמעו" וכו', בחינת (שם ג, ג): "חכם חרשים", כי החרש הזה שסותם אזניו מקולות של זה העולם, הוא שומע יותר מכל העולם וחכמתו עולה על כלם, כי רק זה עקר החכמה - לעבר על כל החכמות של זה העולם הנמשכין מבחינת קול החוזר ולדבק את עצמו לקול הישר הנמשך מחי החיים, שזה עקר החיים אמתיים, בחינת חיים טובים הנ"ל, אשרי הזוכה לזה!