# ב

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/519/61/2/

כי עקר בריאת האדם בזה העולם הוא בשביל שיברר ניצוצות הקדושים שנתערבו על־ידי חטא אדם הראשון, כמובא. ואלו הניצוצות אי אפשר להם להתברר בפעם אחת בדור אחד, כי אם בכל דור ודור מתבררים מעט מעט, עד שיבוא משיח במהרה בימינו, ואז יגמר הברור, כמובא כל זה בכתבים (עץ־חיים שער לט פרק א). ובשביל זה צריך כל אחד שישאיר אחריו ברכה זרע של קימא - להניח בנים בעולם, כדי שימלאו מקומו לברר הניצוצות בדור שאחריו, כי אי אפשר שיבררם לגמרי, כי צריכים לבררם מדור לדור דיקא כנ"ל.

ועקר הניצוצות שצריכים לבררם מחטא אדם הראשון הם הניצוצות הקדושים שנפלו בכסף וזהב וכו', הינו בתאות ממון. כי תאות ממון כלולה מכל השבעים עבודות זרות, כמבאר היטב בהתורה 'צוית צדק עדתיך' וכו' (סימן כג). כי איתא שם - שיש שבעים אנפין נהירין בחינת שמחה, בחינת חיים, בחינת (משלי טז, טו): "באור פני מלך חיים" וכו'. ולעמת זה יש שבעים אנפין חשוכין, בחינת עבודה זרה, בחינת מיתה וכו', בחינת עצבות, מרה שחורה וכו'. ומי שנופל לתאות ממון, הוא מקשר לפנים דסטרא אחרא, לבחינת אנפין חשוכין, בחינת עבודה זרה, בחינת עצבות, מרה שחורה, שזה בחינת בעצבון תאכלנה וכו', עין שם, אבל מי שמשבר תאות ממון ושמח בחלקו וכו' הוא בבחינת פנים דקדשה בבחינת אנפין נהירין, בחינת שמחה וכו', עין שם.

וזהו 'קשין מזונותיו של אדם כפלים כיולדה' (פסחים קיח.), כי מי שנופל לתאות ממון צועקת עליו השכינה מאה וארבעים קלין, שתי פעמים שבעים קלין, 'קלני מראשי קלני מזרועי' וכו' (סנהדרין מו.), כי כל עבודות זרות תחובות בממון, ומי שנופל לתאות ממון - הוא עובד כל השבעים עבודות זרות שהם בחינת שבעים אנפין חשוכין, הפך שבעים אנפין נהירין, שהם בחינת שבעים פנים לתורה וכו', עין שם. ואיתא שם, שעקר תקון תאות ממון הוא רק על־ידי שמירת הברית וכו', כי על־ידי דם ברית ממעט ומכניע דם נדות, שהוא בחינת תאות ממון, בבחינת (יחזקאל ז, יט): "וזהבם לנדה", כמו שכתוב (זכריה ט, יא): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור" וכו', עין שם כל זה היטב.

נמצא שפגם תאות ממון הוא פגם כל התורה כלה, כי זאת התאוה כלולה מכל השבעים עבודות זרות, שבעים אנפין חשוכין שהם כנגד שבעים פנים לתורה, שהוא כלל כל התורה, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ספרי פרשת ראה): 'כל העובד עבודה זרה כאלו עובר על כל התורה כלה', ומי שנופל לתאות ממון הוא עובד כל העבודות זרות שבעולם. נמצא, שהוא עובר על כל התורה, וכן להפך מי ששמח בחלקו וזוכה לשבר תאות ממון, ואזי הוא מקשר בשבעים אנפין נהירין, בשבעים פנים לתורה, נמצא שבזה הוא מקים כל התורה כלה.

כי כל התורה כלה היא בשביל לברר ניצוצות שנפלו על־ידי חטא אדם הראשון, כידוע, ורב הניצוצות הם כלולים בכסף וזהב בתאות ממון, כמובן בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימנים כה, לה, נו). כי הממון בשרשו גבה מאד מאד, ושם כלולים כל הגונין עלאין, ועל־ידי חטא אדם הראשון נתאחזו שם הקלפות מאד, ונתערבו אלו הניצוצות של כסף וזהב מאד, ועל־כן נתקלל אז "בעצבון תאכלנה", שזה בחינת פגם תאות ממון כנ"ל, ועל־כן נתאחזו שם החיצונים מאד. כי זה ידוע, שבמקום שיש קדשה גבה מאד כשמוצאין שם מקום להתאחז - מתאחזין שם דיקא מאד מאד בבחינת (סכה נב.): 'שפשט ידו בגדולים'.

וזה בחינת מה שנקראים הפסלת של ניצוצות הקדשה 'סוספיתא דדהבא' (פסלת הזהב), כמובא בזהר הקדוש (פקודי רכד:), ולהפך כשמתבררים ונזדככים הניצוצות מן הפסלת הם בבחינת כסף צרוף, כמובא בכמה מקומות (עץ־חיים שער יח פרק ה), כי עקר מה שנתערבו הניצוצות הקדושים הוא רק בבחינת כסף וזהב, דהינו תאות ממון כנ"ל, ועל־כן הוא כלל כל התורה כלה לשבר תאות ממון כנ"ל. ועל־כן עקר ביאת המשיח תלוי בשבירת תאות ממון בבחינת (ישעיה ב, כ): "והשליכו איש אלילי כספו ואלילי זהבו" וכו', כמו שכתב רבנו ז"ל במאמר "אשרי העם יודעי תרועה" להמשיך השגחה, עין שם (בסימן יג). כי עקר ביאת המשיח תלוי עד שיגמר הברור כידוע, ועקר הברור הוא על־ידי שבירת תאות ממון, כי שם הם כל הניצוצות הקדושים וכל הגונין עלאין כנ"ל.

נמצא, שעקר עבודת האדם בזה העולם הוא לשבר תאות ממון כדי לברר משם הניצוצות הקדושים שנתערבו שם ביותר כנ"ל, ועל־כן צריך להשאיר אחריו בנים מחמת שאי אפשר שיגמר הברור בעצמו, כי הניצוצות אין מתבררים כי אם מדור לדור דיקא כנ"ל. וזהו בחינת "דור לדור ישבח מעשיך" (תהלים קמה, ד), 'ישבח' זה בחינת מה שמעלין ומנשאין הניצוצות לשרשם, שזהו שבחא דילהון ויקרא דילהון, בבחינת (שם פט, י): "בשוא גליו אתה תשבחם". ומובא בזהר הקדוש (נח סט:) שזהו שבחא דילהון ויקרא דילהון מה שמנשאין עצמן למעלה, עין שם. וזהו, "דור לדור ישבח מעשיך". 'מעשיך' זה בחינת הממון והמשא ומתן שנקרא עשיה, כמובן בדברי רבנו ז"ל בכמה מקומות (סימנים יז, סט, רפ), בחינת (תהלים צ, יז) "ומעשה ידינו כוננה עלינו" - שברכם משה שתשרה ברכה במעשה ידיהם (עין בפרוש רש"י שם), כי עקר בחינת העשיה הוא הממון, כמובן בדברי רבנו ז"ל כנ"ל, הינו להעלות הניצוצות מהממון הנקרא 'עשיה' בחינת "מעשיך", ששם עקר הניצוצות אי אפשר להעלות אותם לשרשם, שזהו שבחא דילהון כנ"ל, כי אם מדור לדור דיקא כנ"ל, בחינת "דור לדור" דיקא כנ"ל, "ישבח מעשיך" כנ"ל. ועל־כן הירשה שיך לבנים והבן ממלא מקום אביו ומקבל נחלתו, כי עקר תקון הנחלה, דהינו הממון, הוא על־ידי הבנים שמניחין שהם מבררין הממון, כי אי אפשר לבררו כי אם מדור לדור כנ"ל, ובשביל זה דיקא מחיב כל אחד להניח בנים בעולם, כדי לברר הניצוצות שעקרם בתאות ממון כנ"ל, ועל־כן הבן עומד על נחלת אביו וכנ"ל.