# ו

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/519/61/6/

וכשאין האדם זוכה להשאיר אחריו בנים או בנות, חס ושלום, אזי הוא 'עץ יבש' ואינו יכול לעלות למעלה, כי עדין לא עשה כלום ולא תקן בעולם, כי עקר התקון והברור הוא לברר הממון וזה הברור הוא רק על־ידי הבנים שמניחין וכנ"ל, שהם בעצמן נולדין על־ידי־זה הברור, והם עוסקים אחריו וממלאין את מקומו לברר יותר, כי הם קמים על נחלתו, כי אי אפשר לברר כי אם מדור לדור וכו' כנ"ל, אבל כשלא נשאר אחריו חס ושלום, יוצאי חלציו למלא את מקומו, לעסק בברור ותקון הנ"ל - עדין לא תקן כלום, ואינו יכול לעלות למעלה, כי הוא בבחינת ערטילאי שאין לו במה להתלבש, כמובא בזהר הקדוש (משפטים צט:). כי על־ידי תקון הממון והעשירות דקדשה, שזהו עקר התקון, ששם כל הניצוצות וכל הגונין עלאין כנ"ל, על־ידי־זה נעשין לבושין בחינת בגדי ישע, בבחינת (ישעיה סא, י): "כי הלבישני בגדי ישע", כמובא במאמר 'אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא' וכו'' (סימן כה), כי על־ידי הגונין עלאין שמעלין לשרשן, על־ידי הברור והתקון של הממון - על־ידי־זה נעשין לבושין, שהם בחינת התפארות כלליות הגונין, אבל כשאין זוכה לזה, דהינו כשאינו מניח בנים חס ושלום, אזי אין לו במה להתלבש ואינו יכול לעלות, וכנ"ל.

ועל־כן צריך תקון על־ידי היבום, ועקר תקון היבום הוא על־ידי ההוא 'רוחא דשדי בגוה' כמובא (זהר משפטים צט:), ו'ההוא רוחא דשדי בגוה' בביאה ראשונה - זהו עקר בחינת תקון האשה מה שבעלה מתקנה בבחינת (סנהדרין כב:) 'אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי', כמובן בכתבי האר"י ז"ל (עץ־חיים שער לט דרוש ז-ח). ועקר התקון הוא, שמתקן ומברר העשירות, שעל־ידי־זה משלים אור נפשה, כי זה עקר חיותה כנ"ל, ועל־כן תכף נותן לה כתבה שאנו למדין מפסוק (שמות כב, טז): "כסף ישקל כמהר הבתולת" (כתבות י.). כי עקר הכתבה הוא בשביל ביאה ראשונה, כמבאר בפוסקים. כי עקר תקונה על־ידי 'ההוא רוחא דשדי בגוה' בביאה ראשונה, וכל תקונה הוא רק על־ידי תקון העשירות כנ"ל, ועל־כן צריך אז לתן לה כתבה - להמשיך לה עשירות דקדשה, בחינת כסף צרוף ומזקק, שזהו עקר תקונה וחיותה.

וכל הבנים שמולדת אחר־כך - כלם נולדים על־ידי הכלי הנ"ל שהוא רוחא וכו' הנ"ל, וכלם מקבלים חיות משם, כי עקר הולדת הבנים וחיותם שמקבלים מאמם הוא על־ידי עשירות, כי שם שרש נפשם ושם הם תלויים כענפים באילן כנ"ל, ועל־כן כשאין מניח בנים, חס ושלום, ואז אין זוכה לברר העשירות דקדשה, שזהו עקר התקון, כי אין מי שיעמד על נחלתו להקים שמו, כי עקר השם, שהוא הנפש, הוא בעשירות, ועל־כן כשאין נשאר אחריו בנים לברר העשירות ולקבל נחלתו, אזי אין מי שיקים שמו, כי עקר הקמת שם, שהוא הנפש, הוא על־ידי תקון העשירות ששם שרש הנפש כנ"ל, ואזי תקונו על־ידי אחיו שמיבם אשתו, והתקון הוא על־ידי 'ההוא רוחא' וכו' כנ"ל, שהוא התחלת תקון העשירות כנ"ל, שכל הבנים נולדים על־ידי־זה כנ"ל. ועל־כן זה נחשב השארה אחריו מאחר שהתחיל לברר ולתקן, ועל־ידי־זה יכול אחיו, שהוא משרשו, לחזר ולהמשיך על־ידי־זה נשמתו בעולם ולתקנו על־ידי־זה, כי עקר קרבות האחין הוא גם כן על־ידי שמקבלין כלם מההוא רוחא של אמם, כי כלם מקבלים משם, ועקר הוא הבכור, כי כלם מקבלים על ידו, וכן כל האחין מקבלין זה אחר זה. נמצא, שכלם מקבלים מחד רוחא וכו', וההוא רוחא של אחיו המת דשדי בגוה של היבמה, נמשך גם כן כפי בחינת ההוא רוחא שקבל מאמו, כי הוא חיותו, ומשם נמשך ההוא רוחא דשדי באשתו. נמצא, שההוא רוחא של היבמה הוא מבחינה אחת עם היבם כנ"ל, ועל־כן אחיו היבם, יש לו כח לתקנו ולהמשיך נשמתו על־ידי ההוא רוחא, שהוא בחינת התחלת תקון העשירות, שזה עקר התקון והברור שצריך האדם לברר בעולם כנ"ל. ועל־כן היבם מקבל הנחלה, כמו שכתוב: "יקום על שם אחיו לנחלה". כי זה עקר התקון לתקן ולברר הנחלה והעשירות, שעל־ידי־זה עקר הקמת שמו ונפשו, כי שם שרש הנפש כנ"ל.