# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/519/62/

"כי ישבו אחים יחדו" וכו' (דברים כה, ה).

על־פי התורה הנ"ל (בהלכות גטין הלכה א) "וביום הבכורים" (סימן נו).

והכלל, שעקר המשכת החיות אל המלכות על־ידי התורה, שהיא בחינת שמא דקדשא בריך הוא שעל ידה ממשיכין החיות, דהינו החכמה לתוך הכלים והמדות שזה בחינת שם שהוא מגביל החיות במדה, עין שם.

וזה בחינת יבום להקים לאחיו שם, כי "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיה מה, יח), שצריך כל אדם לעסק בקיום העולם להעמיד תולדות כדי "להקים שם ולא ימחה שמו" (דברים כה, ו-ז), חס ושלום, הינו שעקר המשכת החיות הוא להמשיך החיות לתוך הכלים והמדות שהם בחינת שם. וכל מה שנתרבין אנשי ישראל - נתרבה ונתרחב גבול הקדשה ונתרבין הכלים לקבל החיות, שזהו שלמות ותקון הבריאה, כי עקר נפלאות וגבורות של הבריאה הוא רק בבחינה זו, הינו כי בודאי ממנו יתברך לא יפלא כל דבר, רק שזה עקר החדוש והפלא שיוכל להתצמצם, כביכול, החיות ממנו יתברך לתוך הכלים בבחינת שם. וזהו תקף נפלאות שבבריאתו יתברך שימשך חיות אין סוף, כביכול, לתוך בחינת הכלים, ועל־כן כל מה שיורד הקדשה למטה ונשתלשל בהשתלשלות ובצנורות - יותר ויותר הוא משלים כונת הבריאה ביותר ומקים העולם, כי זה עקר קיום העולם שיהיו נעשין בכל פעם יותר כלים שבקדשה לקבל חיותו יתברך שלא יהיה רבוי השמן גורם כבוי הנר, שזה בחינת שבירת כלים מחמת רבוי אור, שמשם אחיזת הסטרא אחרא, סטרא דמותא, חרבן העולם, בבחינת (בראשית א, ב): "והארץ היתה תהו ובהו" כמובא (עץ־חיים שער ח, פרק א). ועל־כן חיב כל אדם להעמיד תולדות כדי להקים שם להגדיל בחינת השם, דהינו הכלים והמדות כנ"ל.

ועל־כן 'כל המניח בן תחתיו כאלו לא מת', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא בתרא קטז.), שנאמר (במדבר כז, ח): "איש כי ימות ובן אין לו" וכו'. כי סטרא דמותא לא שליט כלל, מאחר שהקים שם שעל ידו נמשך החיות במדה, ואזי סטרא דמותא לא שליט כלל, כי אחיזתה רק על־ידי רבוי אור, שעל־ידי שבירת הכלים בחינת מחית שם כנ"ל, אבל מי שאין מניח זרע אחריו - זהו נקרא מת, מאחר שלא הקים שם, שלא הניח בחינת שם וכלי לקבל החיות, ואזי הוא, חס ושלום, רבוי אור וכו', שמשם נאחז סטרא דמותא כנ"ל, ועל־כן צריך תקון, שלא תאבד נפשו ותחזר עולמו לבחינת תהו ובהו, מאחר שלא הקים שם כנ"ל, על־כן צריכה אשתו להתיבם [ונתתקן על־ידי אחיו], כי הפגם מגיע אליה, כי עקר הפגם בבחינת מלכות, כנ"ל.