# י

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/519/63/10/

וכן להפך בתשעה באב שאז היה חרבן בית־המקדש - אסור גם כן ללבש מנעלים. כי המנעלים הם לכל אחד לפי בחינתו, הינו כי מי שזוכה לאמונת חכמים, בחינת תורה שבעל פה בשלמות, שזה נמשך מבחינת נדר, בחינת בינה, תשובה, בחינת יום־הכפורים כנ"ל - אזי זוכה להמשיך משם מבחינת נדר, בחינת בינה, אור להלביש אותו בסוד החשמ"ל, שהוא שמירה להאדם כמובא (פרי־עץ־חיים שער התפלה פרק ג), ומשם נמשך למטה מנעלים על רגליו. נמצא, שהמנעלים שלו נמשכין ממקום הנדר והם בסוד החשמ"ל, שהוא בחינת שמירה לרגלין, כי עקר השמירה משם, כידוע, כי מאחר שזכה לאמונת חכמים תורה שבעל פה - זכה לבחינת הבדלה, דהינו שנתברר האסור וההתר וכו'. ואז המנעלים, שהם בחינת "כתנות עור" ששם בחינת הבדלה, נתבררין, ואזי נכללין בקדשה בבחינת חשמ"ל, ואזי הם עקר השמירה להרגלין לבחינת אמונת חכמים שלא יתקלקל, חס ושלום, בבחינת "רגלי חסידיו ישמר" וכו' (שמואל־א ב, ט), כי עקר השמירה מבחינת חשמ"ל, וזה בחינת תקון חטא אדם הראשון על־ידי בחינת "כתנות עור" שהלבישם השם יתברך אחר החטא, כי כשזוכה - נכללין כלם בקדשה בבחינת חשמ"ל, ואז הם עקר השמירה והתקון כנ"ל, וכל זה זוכה כל אחד לפי מה שזוכה לבחינת אמונת חכמים, כן זוכה לבחינת מנעלים דקדשה הנ"ל, שהם בחינת מנעל של תלמידי חכמים שעליהם נאמר: "מה יפו פעמיך בנעלים" וכו', כנ"ל.

אבל מי שפוגם, חס ושלום, באמונת חכמים, מכל שכן מי שמזלזל בדבריהם או מבזה אותם, חס ושלום, ואזי אינו זוכה לבחינת הבדלה - להבדיל ולברר בין הקדש ובין החל, בין טמא לטהור וכו', ואז נתערב טוב ורע, חס ושלום, ואז המנעלים שבהם סוד ההבדלה הם בבחינת "עץ הדעת טוב ורע" ממש מאחר שאינו זוכה להבדיל ולברר. ואלו המנעלים, לא די שאינם יכולים לשמרו, אדרבא! על ידם נפגם חס ושלום, יותר, כי זה ידוע שעקר יניקתם של הקלפות הוא על־ידי "עץ הדעת טוב ורע" דיקא, נמצא, שעל־ידי בחינת מנעלים כאלו הם יכולים לינק יותר, חס ושלום. וזה שחיבו רבותינו ז"ל (יורה דעה סימן שלד, סעיף ב) ענש להמבזה תלמידי חכמים או מזלזל בדבריהם לחלץ מנעליו דיקא, כי המזלזל בדברי חכמים חיב נדוי (שם סעיף מז), ואזי חיב בחליצת מנעלים, כי מאחר שפגם באמונת חכמים וזלזל בדבריהם, עקר הפגם מגיע לבחינת רגלין, שהם בחינת אמונה כנ"ל, ועקר הפגם שנסתלקין ממנו קדשת המנעלים הנ"ל, והמנעלים שלו הם בבחינת "עץ הדעת" שעקר יניקתם משם, ועל־כן צריך לחלצם שלא יתגברו יותר על־ידי־זה.

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין עד:): 'בשעת השמד אפלו אערקתא דמסאני יהרג ואל יעבר', ותפסו 'ערקתא דמסאני' דיקא, כי עקר קדשת ישראל, שהוא בחינת אמונת חכמים שכל התורה תלויה בהם, הוא לברר ולתקן פגם עץ הדעת, על־ידי בחינת "כתנות עור", שהם בחינת מנעלים דקדשה, ומנעלים של עכו"ם - מנעלים דסטרא אחרא הם בהפך מזה, כי עקר יניקתם מפגם המנעלים וכו' כנ"ל, ועל־כן כשהעכו"ם רוצים בשעת שמד לשנות קשירת המנעלים, דהינו שהם רוצים להתגבר על־ידי המנעלים דיקא, על־כן צריך להרג על זה, ועל־כן תפסו ערקתא דמסאני דיקא, כי משם עקר יניקתם כשנפגמין המנעלים חס ושלום, ועין מזה במקום אחר (בהלכות עבודה זרה הלכה א' אות ד).

וזה בחינת חליצת המנעלים בתשעה באב שאז נחרב בית־המקדש, שהוא בחינת נדר, שמשם נמשכין בחינת אמונת חכמים, בחינת מנעלים דקדשה, ועקר חרבן בית־המקדש על שפגמו באמונה, בבחינת אמונת חכמים כמו ירבעם וחבריו כנ"ל, וכמו שכתוב (דברי־הימים־ב לו, טז): "ויהיו מלעבים במלאכי האלקים" וכו', ועל־כן אז בתשעה באב, ביום החרבן, שאז נסתלקין בחינת מנעלים דקדשה שנמשכין מבחינת בית־המקדש בחינת נדר וכו' כנ"ל, על־ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל, ועל־כן חיבין אז לחלץ המנעלים כדי שלא יתגברו יותר וכו' וכנ"ל. וזהו בעצמו חליצת המנעלים של אבלות, חס ושלום, כי עקר המיתה על־ידי חטא אדם הראשון על־ידי פגם אמונת חכמים וכו' כנ"ל, ועל־כן חיב בחליצת מנעלים וכו' וכנ"ל, כי אז הוא בחינת פגם הרגלין על־ידי פגם אמונת חכמים. וזה בחינת (משלי ה, ה): "רגליה ירדות" וכו', ועל־כן צריך לחלץ המנעלים שלא יתגברו יותר, חס ושלום, וכו' וכנ"ל.

וכל אלו שחיבום רבותינו ז"ל בחליצת מנעלים, כגון אבל ומנדה, או בתשעה באב, עקר הכונה היא בשביל תשובה, כמובא בספרים ובשלחן ערוך (יורה דעה סימן שלד, סעיפים יז, מז), שזה עקר הכונה כדי שיתבישו וישובו, כי כשמכרח לחלץ מנעליו חס ושלום, הוא בושה גדולה, רחמנא לצלן, כי עקר כבוד האדם הוא על־ידי המלבושים, שהם בחינת כבוד, כמבאר במקום אחר, וכל יפי המלבושים אינו נחשב כלל בלא מנעלים, כנראה בחוש שאפלו אם ילבש האדם כל מיני מלבושי כבוד, כשלא יהיו לו מנעלים ברגליו - בודאי יהיה ללעג ולקלס. נמצא, שעקר יפי המלבושים, שהם בחינת כבוד, תלוי במנעלים. וזה בחינת "מה יפו פעמיך בנעלים" (שיר השירים ז, ב), כי היפי והפאר תלוי במנעלים דיקא, וכשאין לו מנעלים, חס ושלום, מתביש מאד, והבושה היא בחינת תשובה, כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר (סימן עב תנינא). כי חליצת המנעלים שחיבו רבותינו ז"ל לכל הנ"ל - לא חיבו אלא משום תשובה כנ"ל, וזהו התקון שלהם, כי מאחר שמתבישין ושבים בתשובה על הפגם שלהם, והתשובה הוא בחינת יום־הכפורים, בחינת בינה מקום הנדר, וכשעולין לשם - אין צריכין כלל מנעלים, כי שם שרש המנעלים דקדשה וכנ"ל. נמצא, שבמה שפגמו - נתתקנו, והירידה היא תכלית העליה, כי על־ידי מה שהכרחו לחלץ המנעלים מחמת שפגמו באמונת חכמים וכו' וכנ"ל, על־ידי־זה זוכין לתשובה, ועל־ידי־זה עולין לבחינת יום־הכפורים, בחינת נדר, ששם אין צריכין מנעלים, כי אין שם שום הבדלה וברור כלל רק כלו טוב, כי הוא בחינת עולם הבא וכו' וכנ"ל, שזהו בחינת חליצת המנעלים ביום־הכפורים, ושם על־ידי בחינת התשובה נתתקנין, ואזי זוכין להמשיך משם מנעלים דקדשה הנ"ל, ועל־כן אחר־כך חוזרין ולובשין את המנעלים אחר שקבלו עליהם את הדין ושבו בתשובה שזה העקר וכנ"ל. נמצא, שחליצת מנעלים ביום־הכפורים וחליצת המנעלים בתשעה באב וכיוצא אף־על־פי שהם שני הפכים ממש וכנ"ל, אף־על־פי־כן הכל עולה אל מקום אחד, כי גם בתשעה באב וכיוצא באים לתשובה על־ידי־זה, ואזי עולים לבחינת יום־הכפורים שהוא בחינת תשובה וכו', בחינת נדר כנ"ל ונתתקנים על־ידי־זה. נמצא, שהכל עולה אל מקום אחד.