# ה

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/519/63/5/

וכשאין האדם זוכה להניח בנים בעולם - זה בחינת פגם אמונת חכמים, פגם השלום, שהוא קיום העולם כנ"ל, כי מה שלא זכה להניח בנים, חס ושלום, הוא משתי בחינות, או שלא השתדל כלל לשא אשה ולאפשא בעלמא וזה בודאי פגם אמונת חכמים, תורה שבעל פה וכו' וכנ"ל, או שהשתדל ואף־על־פי כן לא זכה להבנות, וזה גם כן מחמת פגם אמונת חכמים מחמת שלא זכה לאמונת חכמים בשלמות, ומחמת זה לא זכה לשבת ולא זכה לשלום, ועל־ידי־זה לא זכה להוליד, כי עקר ההולדה על־ידי השלום הבא כפי שלמות אמונת חכמים כנ"ל, ועל־כן כשאינו זוכה להשאיר אחריו בנים, חס ושלום, אין לו במה להתלבש לעלות למעלה ונשמתו ערטילאי, חס ושלום (זהר משפטים צט:), כי עקר הלבושין הם מבחינת אמונת חכמים, ועל־כן נקראים 'חלוקא דרבנן' שבהם מתלבשת הנפש אחר פטירתה, כמובא (זהר נח סו.), כי הם נמשכין על־ידי החכמים דיקא בחינת אמונת חכמים, תורה שבעל פה שכל התורה תלויה בהם דוקא, ועל־ידי־זה דיקא נעשה לבושין להנפש, בחינת 'חלוקא דרבנן' - 'דרבנן' דיקא,

ועל־כן אז נקרא מת, כמובא (בבא בתרא קטז.) על פסוק (במדבר כז, כח): "איש כי ימות ובן אין לו". כי מי שאינו מניח בנים הוא נקרא מת, אבל כשמניח בנים כשרים - נקרא חי אפלו אחר מיתתו, כי עקר המיתה באה מפגם אמונת חכמים כנ"ל במאמר הנ"ל, בחינת 'דילמא חויא דרבנן טרקיה' וכו' (שבת קי.), כי המיתה נמשכת מחטא אדם הראשון שפגם ב"עץ הדעת טוב ורע", שנאמר בו (בראשית ב, יז): "ביום אכלך ממנו" וכו'. ועקר פגם "עץ הדעת טוב ורע" הוא בחינת פגם אמונת חכמים, כי "עץ הדעת טוב ורע" זה בחינת הלכה שאינה פסוקה, שאין זוכים לברר ההלכה, לברר הכשר מן הפסול, האסור מן המתר וכו', וכל זה על־ידי פגם אמונת חכמים, כי החכמים מבררים האסור והמתר, הכשר והפסול וכו'. וזה עקר עבודתם וזה עקר תורה שבעל פה, ומי שאין מאמין בהם, נמצא, שאינו יודע שום דין ושום הלכה ואזי הוא בבחינת פגם "עץ הדעת טוב ורע" שפגם בו אדם הראשון, כי נתערב לפי בחינתו טוב ורע, דהינו אסור והתר, טמא וטהור וכו'.

ועל־כן היה עקר הפגם של עץ הדעת על־ידי האשה, כי בה תלוי עקר אמונת חכמים כנ"ל, ועל־כן הלך הנחש אליה לפתותה, ועל־כן היה הפגם שלהם על־ידי טעות שטעו ואמרו (בראשית רבה יט, ג): 'כשם שאין מיתה בנגיעה - כך אין מיתה באכילה'. וזה בחינת פגם אמונת חכמים, כי אין יודעים שום הנהגה ושום דין והלכה מהתורה כי אם על־ידי החכמים כפי מה שהם מפרשים, כי להם נמסרה התורה לדרשה ולפרשה כנ"ל, ועל־כן העקר הוא אמונת חכמים כנ"ל, ומי שאין מאמין בדבריהם הוא מהפך דברי אלקים חיים ואומר על אסור מתר וכו', כי אין יודעים לפרש דברי התורה כי אם על־ידי אמונת חכמים כנ"ל. נמצא, מי שנוטה מפשט האמת אשר היה בכח חכמתם, שזה היה בחינת תורה שבעל פה, והם היו צריכים להאמין בהאמת, דהינו בהפשט האמת בדברי ה', ומפרש פרוש אחר של שקר, ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה - זה בחינת פגם אמונת חכמים, כי פשט האמת תלוי בהחכמים כנ"ל, ובזה פגמו אדם ואשתו, כי הם קבלו המצוה מהשם יתברך ובודאי קבלו אותה בבחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי אין מצוה בעולם שלא תהיה כלולה משתי בחינות אלו, דהינו שהיה לו כח בחכמתו לפרש דברי ה' כראוי, כי אדם הראשון היתה מעלתו גבה מאד מאד, והם הלכו אחר עצת הנחש ונטו מפשט האמת בדברי ה', שזהו בחינת אמונת חכמים, והם פגמו בזה והפכו דברי אלקים חיים, ואמרו הקש של שקר - כשם שאין מיתה בנגיעה וכו'. נמצא, שפגמו באמונת חכמים וכנ"ל, כי עקר פגם "עץ הדעת טוב ורע" הוא פגם אמונת חכמים שעל־ידי־זה נתערב טוב ורע, אסור ומתר, כשר ופסול, כי אין יכולין לברר האסור והמתר כי אם על־ידי אמונת חכמים וכו' כנ"ל.

ועל־כן היה הפגם על־ידי האכילה, כי עקר תקון האכילה דקדשה, שהוא בחינת אכילת שבת כנ"ל במאמר הנ"ל, הוא על־ידי תקון אמונת חכמים כנ"ל. ועל־כן נגזר עליו מיתה לדורות. ואין אדם שימלט מזה, כי לפגם אמונת חכמים אין מועיל שום רפואה בעולם, בבחינת 'דילמא חויא דרבנן טרקיה' וכו', ועל־כן כל זמן שלא יתתקן חטא אדם הראשון בשלמות, דהינו תקון אמונת חכמים בשלמות, שזה לא יתתקן עד ביאת המשיח, כידוע, שחטא אדם הראשון צריך להתברר ולהתתקן עד ביאת המשיח, כי גם ביאת המשיח תלוי בתקון אמונת חכמים, כמבאר במאמר הנ"ל המתחיל: אימתי בן דוד בא? והתשובה היתה, כשיפל שער ארם נפילה אחר נפילה וכו', וכל זה תלוי על־ידי תקון אמונת חכמים, כמבאר שם במאמר הנ"ל בסופו, עין שם. ועל־כן כל זמן שחטא אדם הראשון שהוא פגם אמונת חכמים אינו נתתקן בשלמות - אי אפשר להמלט מן המיתה, כי לפגם אמונת חכמים אין מועיל שום רפואה והוא מת בה, כנ"ל במאמר הנ"ל, בבחינת 'דלמא חויא דרבנן טרקיה' וכו', ועל־כן נקרא חויא דרבנן, כי זה עקר זהמת הנחש כשפוגמין באמונת חכמים, שהוא חטא אדם הראשון, שמשם נמשך זהמת הנחש שהטיל בחוה, 'בחוה' דיקא, בחינת תורה שבעל פה אמונת חכמים, וכנ"ל.

אבל כשמניח בנים אחריו - זהו תקון לחטא אדם הראשון, כי הבנים שמולידין, הם ברור ותקון חטא אדם הראשון, כידוע, כי הבנים שמולידין נמשכין מבחינת שלום, מבחינת אמונת חכמים כנ"ל, שזהו תקון חטא אדם הראשון שפגם בזה, וכן הם ממלאין מקומו, ועוסקים אחר־כך גם כן לברר ולתקן פגם אמונת חכמים, שהוא כלל התורה. נמצא, כשמניח בנים - זהו תקון חטא אדם הראשון, תקון אמונת חכמים. ועל־כן אינו נקרא מת, כי עקר המיתה מפגם אמונת חכמים, חטא אדם הראשון וכנ"ל, אבל כשאינו מניח בנים, חס ושלום, נמצא שלא זכה לתקן זה הפגם של אמונת חכמים, ולא הניח אחריו מי שיעסק בזה התקון, ועל־כן זה נקרא מת כמובא וכנ"ל, ועל־כן אין לו במה להתלבש, כי אין לו חלוקא דרבנן, 'דרבנן' דיקא כנ"ל, וזה בחינת "כי עירם אנכי" (בראשית ג, י) הנאמר באדם הראשון אחר שפגם פגם הנ"ל, דהינו פגם אמונת חכמים, כי עקר הלבושין נמשכין משם בחינת חלוקא דרבנן, כנ"ל.