# הלכה ב

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/533/62/

ענין גט כריתות, שעל־ידי מה שכותב לה על השטר שהיא מגרשת ממנו ברצון נפשו - על־ידי־זה היא נפרדת ממנו.

כי מבאר בדברי רבנו ז"ל בספר לקוטי מוהר"ן הראשון (סימן קעג) - שעל־ידי הכתב יכולין להכיר הנפש ופנימיות הנפש, שהיא בחינת שכינתא פנימית ושכינתא חיצונית וכו', בבחינת א'נ'כ'י, שדרשו רבותינו ז"ל (שבת קה.): א 'נא נ 'פשי כ 'תבית י 'הבית, (אני בעצמי כתבתי ונתתי) - שהכותב נותן נפשו בתוך הכתב וגם נותן פנימיות נפשו. כי הכ"ף, שהיא בחינת הכתב, היא בחינת כתר, כמובא בתקונים, "אנכי" - דא שכינתא פנימיות. "אני" - דא שכינתא חיצוניות וכו', עין שם.

נמצא, שעל־ידי הכתב שכותבין מגלין בחינת הנפש ופנימיות הנפש, ועל־כן עקר התקשרות ישראל לאביהם שבשמים בתחלה היה על־ידי בחינת כתב, דהינו על־ידי תורה שבכתב שההתחלה היה על־ידי הלוחות שנתנו בכתב, שמתחילין בתבת 'אנכי', בחינת 'אנא נפשי כתבית יהבית', וכמו שכתוב (שמות לד, כז): "כתב לך את הדברים האלה, כי על־פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל". כי ישראל נתקשרו אז להשם יתברך לעולם ועד, כי, כביכול, הם מקשרים בפנימיות הנפש, כביכול, כי זה כלל, שהמדרגה העליונה אינה מאירה במדרגה התחתונה כי אם בבחינת נפש, כמובא במקום אחר (סימן קצב). ועל־כן מה שהשם יתברך מאיר ומשפיע לישראל ממדרגה העליונה למדרגה התחתונה היא בבחינת נפש, שהיא בחינת שכינה בתחתונים, שהיא בחינת מדרגה התחתונה של בחינת מדרגה העליונה, כידוע, ומחמת חבתן של ישראל, שהם בנים ממש לה' אלקים, על־כן הם מקשרים גם בפנימיות נפשו, כביכול. וזה בחינת אנכי שהתחיל בזה העשרת הדברות שהוא ראשי תבות א נא נ פשי כ תבית י הבית, והכ"ף שהיא מרמזת על הכתב, היא בחינת כ"ף – כתר, בחינת שכינתא פנימיות, בחינת פנימיות הנפש. נמצא, שישראל מקשרין לאביהם שבשמים בפנימיות הנפש, כביכול, וכל זה על־ידי בחינת כתב, בחינת הלוחות, בחינת תורה שבכתב וכו', וכנ"ל.

וזה בחינת התקשרות שבין איש ואשה על־ידי בחינת הכתב, דהינו על־ידי השטר, וגם אם אינו מקדשה בשטר, בהכרח צריך לתן לה כתבה, ובלא זה אסור לדור עמה (אבן העזר, סימן סו, סעיף ג), כי עקר ההתקשרות על־ידי הכתב, שעל־ידי־זה נתגלה הנפש ופנימיות הנפש כנ"ל, כי האשה היא בבחינת נפש, כידוע, כמבאר בספרים (זהר פנחס רמה:). וכמובא בדברי רבנו ז"ל במאמר "גזלה" (סימן סט), עין שם. וצריכה להתקשר עם בעלה בקשר אמיץ וחזק בפנימיות נפשו, כי ההתקשרות שביניהם היא בבחינת נפש, כי הבעל הוא בחינת מדרגה העליונה והיא בחינת מדרגה התחתונה, ועקר ההתקשרות הוא בבחינת נפש, הינו בפנימיות הנפש, כי צריך שיהיה ההתקשרות חזק בבחינת התאחדות גמור, ועל־כן עקר הקשר על־ידי בחינת הכתב שעל ידו נתגלה הנפש ופנימיות הנפש, ועל־ידי־זה מתקשרת ומתחברת עמו בבחינת פנימיות הנפש, שזהו עקר הקשר וכנ"ל. ועל־כן אי אפשר להם להפרד בשום אפן בעולם כי אם על־ידי הכתב, דהינו על־ידי הגט כריתות שנותן לה בכתב, כמו שכתוב (דברים כד, א): "וכתב לה ספר כריתת". ודרשו רבותינו ז"ל (קדושין ג:): 'ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה', כי אי אפשר שיהיה כריתות ופרוד ביניהם כי אם על־ידי הכתב, שעל ידו נתגלה הנפש ופנימיות הנפש. ועל־כן על־ידי הכתב דיקא היא נפרדת ממנו, כי על־ידי הכתב הוא מגלה נפשו ופנימיות נפשו כנ"ל. וזה שכותב לה בהגט: 'צביתי ברעות נפשי' (רציתי מרצון נפשי). כי העקר שהיא צריכה להפרד ממנו מבחינת הנפש ופנימיות הנפש, ששם בבחינה זו היה ההתקשרות שביניהם, וזה אי אפשר בשום אפן כי אם על־ידי הכתב, שעל־ידי־זה נתגלה הנפש ופנימיות הנפש, כנ"ל. ועל־כן צריך לדבר לה גם כן בפיו בשעה שמגרשה, כי צריך לומר לה: 'הרי זה גטך' וכו', כמבאר בשלחן ערוך (אבן העזר סימן קלו), כי הדבור הוא מהות הנפש בעצמה, כמבאר שם במאמר הנ"ל, ועל־כן על־ידי הכתב והדבור נפרדת ממנו מבחינת הנפש ומפנימיות הנפש וכנ"ל.

ועל־כן בהכרח לכתב הגט לשמה דיקא (אבן העזר סימן קלא), כי עקר הכריתות והפרוד מנפשו וכו' הוא על־ידי־זה הכתב שבגט, שעל־ידי־זה הכתב מגלה נפשו ופנימיות נפשו, ועל־ידי־זה נפרדת ממנו כנ"ל, ועל־כן בודאי צריך שיכתב זה הכתב לשמה דיקא, כדי שהיא תהיה נפרדת מפנימיות נפשו על־ידי־זה הכתב שכותב לה. כי על־ידי הכתב בעצמו נפרדת ממנו, והכתב דיקא עושה הפרוד בין נפשו לנפשה, ועל־כן בהכרח שיהיה נכתב לשמה - לגלות פנימיות הנפש אליה שרוצה ברצון נפשו להפרידה ממנו, וזה נתגלה על־ידי הכתב שכותב לשמה דיקא, כנ"ל.

וזה שכתוב (ישעיה נ, א): "כה אמר ה', אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" וכו'. כי מאחר שישראל הם כבר נתקשרו לאביהם שבשמים בפנימיות הנפש, כביכול, על־כן בודאי לא יהיו נפרדין בשום אפן, וזה שמוכיח להם השם יתברך ומראה להם, שבודאי אינם נפרדין ממנו בשום אפן, אף־על־פי שעשו מה שעשו ונתרחקו מעל שלחן אביהם, אף־על־פי־כן עדין הם מקשרים בפנימיות הנפש, כי מאחר שלא נתן להם ספר כריתות בכתב, כמו שכתוב: "אי זה ספר כריתות אמכם". על־כן בודאי עדין הם מקשרין בפנימיות נפשו, כביכול, כי אי אפשר להפרד כי אם על־ידי בחינת כתב כנ"ל, כמו שההתקשרות היה על־ידי כתב כנ"ל. ועל־כן מאחר שלא נתן להם ספר כריתות בכתב, בודאי אי אפשר להם שיהיו נפרדין בשום אפן בעולם, ובודאי עדין הם מקשרים בפנימיות נפשו, ועל־כן עדין יש תקוה לשוב אליו יתברך, כי בודאי ישוב ירחמנו, כי עדין אנו מקשרים בו יתברך, כנ"ל.