# כג

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/533/63/23/

וזהו בחינת 'לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום־הכפורים' (תענית כו:), כי שניהם בחינה אחת, כי חמשה עשר באב הוא בחינת התקון וההמתקה של תשעה באב, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (איכה רבה פתיחתא לג), שבתשעה באב היתה הגזרה של מתי מדבר, שאז היו מתים בכל שנה במדבר, ובחמשה עשר באב פסקו מתי מדבר. נמצא, שחמשה עשר באב הוא בחינת התקון וההמתקה של תשעה באב, ועל־כן הוא בבחינת יום־הכפורים, כי כשזוכין בתשעה באב להתעורר בתשובה על־ידי שרואין גדל ירידתו, ומאמינים ששם דיקא נסתר ונעלם השם יתברך בעצמו, על־ידי־זה זוכין לבחינת תשובה, לבחינת יום־הכפורים, שאז עולין לשם באמת ונמתק הכל כנ"ל, ועל־כן חמשה עשר באב, שהוא ההמתקה והתקון של תשעה באב ויום־הכפורים הם בחינה אחת כנ"ל.

וזהו שבהם בנות ישראל יוצאות וכו' ואומרות, בחור, שא נא עיניך וכו', כמו שכתוב (שיר השירים ג, יא): צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתנתו וביום שמחת לבו (תענית כו:). הינו שאז דיקא בחמשה עשר באב ויום־הכפורים, אז הוא בחינת החתון דקדשה, כי החתנה והנשואין דקדשה נמשך מבחינת קדשי קדשים כנ"ל, שזהו בחינת שכל הכולל, שהוא בחינת כתר, בחינת כלליות שלשה ראשונות, ש הוא בחינת 'בעטרה שעטרה לו אמו', שהיא בינה, כידוע. וזהו 'ביום חתנתו' - זהו מתן תורה. 'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית־המקדש וכו' (תענית כו:), כי שניהם בחינה אחת, כי אוריתא מחכמה עלאה נפקת (זהר בשלח סב:), שהיא בחינת קדשי קדשים, שמשם כל קדשת הבית־המקדש כנ"ל, ומשם עקר ההתחברות של החתנה והנשואין דקדשה כנ"ל. וזה זוכין בחמשה עשר באב ויום־הכפורים, דיקא, ששניהם בחינה אחת, שאז זוכין לעלות לבחינת שכל הכולל להמתיק הכל, שזהו כל הבחינות הנ"ל, כנ"ל.