# כה

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/533/63/25/

אבל זאת הבחינה של המנעלים אינו נעשה כי אם כשמקבלין המתקת הצמצומים דרך השכליים פרטיים וכו' כנ"ל, אבל ביום־הכפורים, שאז עולין עד השכל הכולל בעצמו - אז נתבטלין המנעלים לגמרי, כי אז אין צריכין שמירה כלל, כי שם בשרש השכל בבחינת השכל הכולל, שם אין להם שליטה כלל, ואין שיך שם חלקת העצה כלל וכנ"ל, ועל־כן אסור נעילת הסנדל ביום־הכפורים וכנ"ל, ובתשעה באב הוא להפך, שאז הוא תכלית הירידה ואז נתקלקלו ונפגמו כל הדרכים וכל השבילים וכל העצות דקדשה על־ידי חרבן בית־המקדש שנחרב בעוונותינו, ואז צריכין גם כן לחלץ המנעלים, להורות, שעכשו אי אפשר לנו להמשיך השמירה של המנעלים ועל־כן אז באמת "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה" (משלי כא, ל), כי מסתלקין כל המחין ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים, שהוא בעצמו ירחם עלינו ויחיה אותנו על־ידי השכל הכולל בעצמו המתעלם ומסתתר אז בעצם הירידה, שאז מקבלין מעט החיות משם דיקא כנ"ל. ואז בעת הירידה, כגון בתשעה באב, או באבל ומנדה, חס ושלום, וכן בכל לילה בחצות הלילה, שאז הקדשה בתכלית ההסתרה, אז צריכין חליצת מנעלים, שמרמז על בטול העצה וחלקתה, להורות, שעכשו נסתלקו כל המחין והשכליים בעוונותינו.

ועל־כן באמת אין לנו שום עצה שלמה, והעצה נחלקת אצלנו, ואין אנו יודעין לשית עצות בנפשנו איך לשוב מעמק הגלות של כל אחד ואחד, שנפל למקום שנפל, כי באמת לפעמים נופל האדם לספקות ועצות חלוקות כל כך, עד שאי אפשר לו בשום אפן לידע האמת איך להתנהג, וכל מה שחותר למצא עצה שלמה - מבלבלין עצתו בכל פעם, וכמו ששמעתי מפי רבנו ז"ל, שיש לפעמים שנדמה להאדם שהוא צריך להתנהג כך וכך, ונגמר בדעתו בסברות חזקות שכך הוא צריך לנהג בודאי, ואחר־כך כשנגמר בדעתו לנהג כך, בתוך כך, עולה על דעתו סברא אחרת, עד שנסתרת עצתו הראשונה לגמרי, ועולים סברות בדעתו שצריך להתנהג בהפוך ממש ממה שחשב מקדם (שיחות־הר"ן סימן רנה). וזהו בחינת עצות חלוקות הנ"ל. ולפעמים מתגבר חלקת העצה כל כך, עד שאינו יודע בשום אפן להכריע העצה לכאן או לכאן.

וכשהאדם רואה בעצמו שהוא מנח בחשך זה זמן רב, והוא רוצה בכל פעם לחתר למצא עצה לצאת מן החשך לאור, ותהי תוחלתו נכזבה, ועודנו לא ישוב מהחשך שנלכד בו, עד שנדמה לו שאין לו עצה איך לצאת ממה שצריך לצאת, ועצתו חלוקה מאד, אזי זהו בעצמו תקנתו, שיצעק על זה בעצמו להשם יתברך שנפל כל כך, עד שאינו יודע העצה שלמה איך לצאת מחשך לאור, כי בודאי אין שום יאוש בעולם כלל. ובודאי גם במקומו נמצאין עצות איך לצאת מחשך לאור, מרע לטוב, רק שבעונותיו נעלמו ממנו העצות, בבחינת (איוב לח, ב) "מי זה מחשיך עצה במלין" וכו'. ועל־כן תקנתו שידע על כל פנים האמת שנפל כל כך, ונתרחק כל כך עד שאינו יודע שום עצה, ויצעק על זה בעצמו להשם יתברך, שיורהו העצה והדרך איך להתנהג באמת, וכמו שדוד המלך, עליו השלום, צעק על זה הרבה, כמו שכתוב (תהלים יג, ג): "עד אנה אשית עצות בנפשי" וכו'.

כי מי שרוצה לכנס בעבודת ה' באמת - צריך להתפלל מאד מאד להשם יתברך שיזכהו לעצה שלמה אמתיית, באפן שיזכה לשוב באמת, כי בכל מקום שהוא, בודאי יש שם עצה איך לצאת משם, רק שצריכין להתפלל הרבה להשם יתברך שיזכה לידע העצה השלמה, כי מקדם צריך שיעברו עליו ספקות ועצות חלוקות הרבה מאד, כמו שמצינו שאפלו על דוד המלך, עליו השלום עבר ענין זה של חלקת העצה הרבה מאד, עד שהתפלל "עד אנה אשית עצות בנפשי", שנראה מדבריו שהיה מספק הרבה מאד בענין העצה, והיה משית עצות בנפשו בכל פעם איך להתנהג, ועדין לא ידע העצה בשלמות עד שצעק להשם יתברך: "עד מתי, ועד אנה, אשית עצות בנפשי". כי באמת על הצדיקים הגדולים במעלה מאד עוברים עליהם גם כן עצות חלוקות בעניני הנהגת העולם וכו', כמו שהבנתי מפי רבנו ז"ל (חיי מוהר"ן סימן קצה), מכל שכן וכל שכן קטני הערך, מכל שכן הנלכדים במאסר התאוות ובהרהורים וכו' וכו', רחמנא לצלן - שצריכין להתפלל מאד להשם יתברך שיורם עצה שלמה איך לשוב אליו, כי בודאי בכל מקום שהם, יש שם גם כן עצה ותחבולה איך לצאת ולשוב משם, אך שאין יודעין העצה ועצתם חלוקה תמיד, על־כן תקנתם שידעו האמת שאין יודעין שום עצה, ויתפללו על זה להשם יתברך כנ"ל, שזהו בחינת מה שצעק דוד (תהלים סט, ג): "טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים" וכו'.

וזהו בחינת (שם קמב, ד): "בארח זו אהלך טמנו פח לי, רשת הכינו לפעמי" וכו' (שם נז, ז), הינו שדוד המלך עליו השלום, התפלל על כלל ישראל, וראה שיש שנופלים כל כך עד שנדמה להם שאין להם שום עצה איך לצאת מן החשך וכנ"ל, כי בכל דרך ועצה שרוצים לילך כדי לזכות להתקרב אליו יתברך טומנים פחים ורשתות הרבה עליהם ומקלקלים עצתם תמיד, אבל באמת כל תקנתם הוא זהו בעצמו - שיצעקו כך להשם יתברך וירגישו בעצמם זה האמת בעצמו, שאין יודעין שום עצה, ויתפללו הרבה על זה להשם יתברך, ואז יזכו שתהיה הירידה תכלית העליה, כי זהו בעצמו בחינת מה שמובא בהתורה (סימן יב תנינא) על פסוק: "ואיה השה לעלה". ומבאר שם, שכשהאדם נופל לספקות ובלבולים, בחינת "לבי סחרחר" (תהלים לח, יא), אזי זהו בעצמו תקנתו כשהולך ודורש ומבקש ומחפש 'איה מקום כבודו' וכו', עין שם היטב בסימן י"ב לקוטי תנינא כל ענין הנפלא הזה וינעם לך. וכבר מבאר בדברינו בענין זה הרבה במקום אחר. ואז זוכה לעלות לבחינת אי"ה, ש הוא בחינת קדשה העליונה, בחינת קדשי קדשים, בחינת שכל הכולל וכו' כנ"ל.

וזהו בחינת חליצת המנעלים בתשעה באב וכו' כנ"ל, כי חליצת המנעל מורה על הסתלקות בחינת העצה השלמה הנשמרת על־ידי בחינת המנעלים כנ"ל, כי עכשו נסתלקו המחין ואין עצה כנ"ל, וזהו בעצמו התקון, כשיודעין שאין עצה וצועקין ובוכין על זה לפני השם יתברך, שזהו בחינת איכות וקינות שאומרים בתשעה באב, כי 'איכה' זהו בחינה הנ"ל - שמתודין להשם יתברך שנפלנו כל כך בעוונותינו עד שנחרב הבית־המקדש ונסתלקו כל השכליים, ואין אתנו יודע עד מה, ואין אנו יודעין שום עצה איך לשוב ולהתקרב אליו יתברך, "כי עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" (ירמיה ח, כ), ואין יודעין עתה מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק, רק לצעק 'איכה' כמה פעמים, כמו שאומרים בתשעה באב 'איכה' כמה וכמה פעמים, שהוא עקר כלל הקינות, כי אין אנו יודעין רק לצעק איכה, שהוא בחינת 'אי"ה' הנ"ל, הינו שאנו בוכין על נפשנו שנתרחקנו כל כך עד שאין אנו יודעין כלל, איכה אנחנו ואיכה הדרך והעצה לשוב אליו יתברך.

וזהו מה שכתב רבנו ז"ל (סימן רמז) ש'תיקו' הנאמר בש"ס הוא בחינת מחסר תקון, והנו"ן נכפפת ונעשית 'קינות', ולעתיד יתתקן הכל, ואז נתתקן ה'תיק"ו'. כי יפשטו כל האבעיות והספקות ואז יחזר ויהיה נעשה מ'קינות' 'תיקון', עין שם. כי תיקו הנאמר על האבעיא והספק שבש"ס - זהו בחינת חלקת העצה, דהינו שאין יודעין הדין באיזה מצוה שהיא בחינת עצה כנ"ל, וכל זה מחמת חסרון התקון, שהוא בחינת פגם כל השכליים פרטיים, שמשם כל ההמתקות והעצות שנפגמו כלם בעוונות ישראל, שזהו בחינת חרבן בית־המקדש כנ"ל. כי כל השכליים כלם הם בחינת תקונים להמשיך השכל של השגת וידיעת אלקותו יתברך על ידם, בחינת עולם התקון, כידוע, כי כל צמצומי האורות דרך כמה שכליים כלם הם בחינת תקונים, כידוע, אבל בשעת חרבן בית־המקדש נפגמו התקונים הנ"ל, ואז נסתלק הנו"ן של 'תקון' ונעשה 'תיקו', שהוא בחינת ספקות, בחינת חלוקות העצה כנ"ל. ואז נעשה מהתקון בחינת קינות, שהם בחינת איכה כנ"ל, ועל־ידי־זה בעצמו חוזר ונתתקן בחינת התיקו והספק, בחינת חלקת העצה, כי על־ידי הבכיה והקינות בעצמו - נתתקנין וחוזרים ועושים מקינות תקון, כי על־ידי־זה בעצמו שאומרים קינות, שהם בחינת איכה, בחינת אי"ה, דהינו שבוכין ואומרים, שאין יודעין כלל 'איכה' לחתר למצא עצה לשוב אליו בשלמות באמת, על־ידי־זה בעצמו השם יתברך מרחם עליו ומורהו הדרך הישר והנכון והאמת, ויודע העצה איך להתנהג, ונעשה מ'קינות' 'תקון' ונתתקן ה'תיקו', שהוא הספק, חלקת העצה, כי זוכין על־ידי צעקת 'איכה' - לזכות לידע הדרך והעצה אמתית איך להתנהג, ש הוא בחינת פשיטות האבעיא בחינת התהפכות ה'תיקו' ו'הקינות' לבחינת 'תקון', כנ"ל.