# כז

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/533/63/27/

וזהו בחינת "וירקה בפניו" (דברים כט, ה). כי איתא בספרי רפואות, שהרק הוא כמו בורית שמנקה כל דבר מהזהמא והפסלת - כן הרק מועיל לכח המברר והדוחה, כי הרק מפריד חלקי המאכל בתוך הקבה זה מזה, ומועיל אל העכול וכו' (עין ספר הברית חלק א מאמר יז פרק ו). וכבר מבאר בהתורה "חדי רבי שמעון" הנ"ל, שעקר חלקת העצה נמשך על־ידי שנדון במותרות המאכל שעולים אל המח והלב, ומבלבלים עצתו עד שנחלשת ונחלקת עצתו, בבחינת 'עצת נשים שמסדרין כל מיליהו בבית הכסא' וכו' (גטין מה:), עין שם. וכל זה גורמין על־ידי פגם אמונת חכמים וכו', עין שם. וכבר מבאר (אות טו), שהבנים שמולידין הם בחינת ברור שלמות העצה, שזהו עקר בחינת זווג דקדשה וכו' כנ"ל. ועקר הברור על־ידי האיש, כי עקר ברור שלמות העצה הוא מסטרא דדכורא כנ"ל, כי עקר בחינת חלקת העצה הוא מסטרא דנוקבא, בחינת עצת נשים כנ"ל. וזהו סוד הרק של החליצה, כי הרק הוא בבחינת כח המברר והדוחה את הפסלת והמותרות כנ"ל, שזהו מועיל לבחינת ברור העצה, כי כשנתברר צחות המאכל ונדחה הפסלת לחוץ ואינו מתגבר המותרות, אזי העצה ברורה ושלמה, ואזי זוכה להוליד בנים בקדשה, שהם בחינת עצות שלמות כנ"ל.

וזהו שמובא בכתבים (עץ־חיים שער טז פרק א) מענין הרק שמצוי בפה קדם הזווג, ומביא ראיה מדברי רבותינו ז"ל (נדה טז:; סד:) שאמרו שהרק מצוי בפיה וכו', ואיתא שם, שזהו סוד זווג הנשיקין שקדם זווג הגופני וכו', עין שם, הינו שהרק הוא בבחינת כח המברר את הטוב מן הפסלת והמותרות, שזהו מועיל אל הזווג דקדשה, שהוא בשביל הולדה, שהיא בחינת ברור העצה השלמה, כי על־ידי ברור ודחיות הפסלת שנעשה על־ידי הרק כנ"ל, על־ידי־זה העצה בשלמות, שהוא עקר תקון הזווג דקדשה, בחינת הולדה דקדשה. והאשה מקבלת זה הכח של המברר והדוחה, שהוא בחינת ברור העצה, מקבלת זאת מבעלה על־ידי ''ההוא רוחא דשדי בגוה', כידוע (עץ־חיים שער לט פרק ח). כי עקר ברור העצה, שעל־ידי־זה עקר ההולדה - נמשך מן הבעל מסטרא דדכורא, שהוא דיקא יש לו כח זה לברר העצה מבחינת עצת נשים, מבחינת עצות חלוקות, כי גם בההולדה גופא צריכין כמה ברורים, כי הטפה נתבררת בכמה ברורים ונתברר הטוב והזך, והפסלת נדחה לחוץ שעל־ידי־זה עקר תקון ההולדה, שהוא בחינת ברור העצה כנ"ל, וזה הברור מקבל כח גם מהרק שמועיל אל הברור, כנ"ל, ועל־כן החלוצה שצריכה לחלק ולפרד מבעלה הראשון, שלא יהא ביניהם עוד חבור כלל, על־כן צותה התורה, "וירקה בפניו". ואיתא (רמב"ן דברים כט, ה): שבהרק נראה פני המת, דהינו שעל־ידי הרק מוציאה ממנה החיות שקבלה ממנו, שהוא בחינת ''ההוא רוחא דשדי בגוה', שעל־ידי־זה היתה קשורה עמו, וזה מוציאה על־ידי הרק דיקא, כי עקר 'ההוא רוחא דשדי בגוה', דהינו כח החיות שהמשיך אליו, הוא רק בחינת כח ברור העצה, שהוא עקר ההולדה. כי כל החיות שהמשיך בגוה - הוא בשביל הולדת הבנים שהם בחינת למודי ה', בחינת עצות לגלות אלקותו יתברך כנ"ל, וזה הברור נעשה על־ידי בחינת הרק שמברר המאכל מן המותרות כנ"ל, על־כן עכשו צריכה לירק בפניו, כי כח החיות, שהוא ההוא רוחא שקבלה מבעלה, שהוא בחינת כח המברר את העצה, שהם בחינת הבנים כנ"ל, שצריכה עכשו להוציא ממנה בפני החולץ כדי לפרד מבעלה, זה יוצא ממנה על־ידי הרק, שהוא גם כן בחינת כח המברר כנ"ל.