# י

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/533/64/10/

וזה בחינת חליצה, שכשאינו רוצה ליבם אזי "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה, ט), כי כשאינו רוצה ליבם, בזה מראה שאינו רוצה, או שאינו יכול לחתך את המלכות מן הסטרא אחרא ולהעלותה לאור הפנים המאיר בשלש רגלים, שעל־ידי־זה מחיין את המלכות, בחינת החכמה תתאה שעל־ידי־זה זוכין להשגת אלקות, שזהו עקר בחינת החבור דקדשה של איש ואשה שמשם הולדת הבנים כנ"ל. ועקר הקנין שהאשה נקנית לבעלה - הוא רק מחמת בחינה זאת, מחמת שבעלה מעלה אותה מן הסטרא אחרא ומחיה אותה מבחינת אור הפנים הנ"ל, בבחינת (קהלת ט, ט): "ראה חיים עם האשה" וכו', כי אשה עולה עמו וכו' [וכמובן בהתורה "גזלה" שמדבר שם מענין קדושין, שהיא מתקדשת מטמאתה וכו', עין שם (סימן סט לקוטי חלק א)], וכל חשוכי בנים, רחמנא לצלן - נמשך רק משם, מחמת שלפי בחינתו לא היה לו כח להעלות בחינת השכל התחתון הנ"ל, לחתכו מן הסטרא אחרא ולהחיותו מאור הפנים, להמשיך בחינת הארת השגת אלקות, שמשם שרש ההולדה. כי אף־על־פי שלאו כל אדם זוכה להשגת אלקות, אף־על־פי־כן שרש ההולדה בקדשה נמשך משם, ויש שחטאיו גורמים שאינו יכול להמשיך נשמת ההולדה משם, או שמצד פגם הגלגול אינו זוכה להעלות המלכות וכו', ויש בזה כמה בחינות. אך עקר מניעת ההולדה, רחמנא לצלן, נמשך מזה מחמת שלא העלה את המלכות לפי בחינתו אל אור הפנים שמאיר בשלש רגלים.

על־כן "אם לא יחפץ האיש לקחת את יבמתו להקים לאחיו שם" - לתקן אותו, וזה מחמת שאין לו כח להעלות המלכות – חכמה תתאה וכו' כנ"ל, על־כן "וחלצה נעלו מעל רגלו", בזה מראין לו שפגם בשלש רגלים שבהם עולין ברגלין לבית־המקדש להעלות המלכות אל אור הפנים, שעל זה נאמר (שיר השירים ז, ב): "מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב" וכו', כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סכה מט:). ומאחר שהוא אינו רוצה ליבם, בזה מראה שלא זכה לזה לבחינת עלית רגלים לקבל מאור הפנים, שהוא בחינת 'מה יפו פעמיך בנעלים'. על־כן "וחלצה נעלו", כי המנעלים הם תקון הרגלין, הינו כי הרגלין הם בחינת מדרגה האחרונה של הקדשה, ומשם ולמטה הוא אחיזת הסטרא אחרא, ועל־כן מחמת שהם סמוכים אל הסטרא אחרא, על־כן הם כרוכים שם ביותר, ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ו.): 'הני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו'. וזה בחינת מלכות, חכמה תתאה, שכל התחתון הנ"ל, שהיא בבחינת רגלין כנגד השכל העליון שהוא השגות אלקות. והאשה בכלל היא בחינת חכמה תתאה, בחינת רגלין, כמו שכתוב (שמואל־א ב, ט): "רגלי חסידו ישמר" - 'דא אתתא' (זהר וירא קיב:), כמו שכתב אדמו"ר ז"ל במקום אחר (סימן סט).

כי איש ואשה הם בבחינת הרב והתלמיד, שהתלמיד בכלל הוא בבחינת רגלין, בחינת השכל התחתון כנגד הרב, והרב, שהוא בחינת השכל העליון, צריך לצמצם עצמו בכמה צמצומים, שהם בחינת שכל התחתון כדי שיוכל להאיר בהתלמיד, כדי להעלות את התלמיד לבחינת השגות אלקות שהוא בחינת שכל העליון. כי בכל בחינה ובכל מדה יש בחינת קומה שלמה, ועל־כן גם בבחינת חכמה עלאה בעצמה, ש הוא בחינת הרב, יש בחינת ראש ורגלין, שהם בחינת חכמה עלאה וחכמה תתאה. והתלמיד בכללו הוא בבחינת רגלין, בחינת חכמה תתאה נגד הרב, וגם בו יש קומה שלמה, אבל בחינת ראש שלו מקבל חיות מרגלי הרב, כי בחינה העליונה של מדרגה התחתונה היא נמוכה וצריכה לקבל חיות מבחינה התחתונה של מדרגה העליונה, כידוע. וזה גם כן בחינת איש ואשה כנ"ל.

ומחמת שהרגלין סמוכין אל הסטרא אחרא, על־כן צריכין שם שמירה ביותר שלא יתאחזו בהם. וזה בחינת המנעלים, שהם שמירה להרגלין, והם בשרשן נמשכים מבחינה גבה, מבחינת 'חשמ"ל' שנעשה 'מלבוש' לכל הגוף. ולמטה ברגלין נעשין בחינת מנעלים (פרי־עץ־חיים תפלה פרק ג). ו'חשמ"ל' נמשך מאור הפנים כמובא, כי הוא גימטריא 'שע"ח' שהם ש"ע נהורין של אור הפנים וכו' (שם פרק ב). וזה בחינת 'כתפלין כך מנעלים' (שבת סא.), כי תפלין הם אור הפנים כידוע, ומשם נמשך על האדם שמירה לרגלין, שהם בחינת מנעלים שלא יתאחזו בהם הסטרא אחרא, כי השמירה לרגלין צריכין להמשיך ממקום גבה מאד, כדי שלא יתאחזו בהם החיצונים שסמוכים לשם כנ"ל.

ועל־כן מברכין על המנעלים, שעשה לי כל צרכי (ברכות ס:), כי בהם כלולים כל צרכי האדם, כי כל השפע של האדם בגשמיות ורוחניות נמשך מאור הפנים, כמו שאומרים: 'כי באור פניך נתת לנו תורת חיים וכו' וצדקה וברכה' וכו'. אבל השפע יורדת תמיד, אך אי אפשר לקבל השפע כי אם על־ידי בחינת מלכות, שהיא עקרת הבית, כידוע (זהר תרומה קנד.), אבל כשבחינת מלכות נופל ביניהם, חס ושלום, אזי הם יונקים מהשפע הרבה, כמו עכשו בגלות בעוונותינו הרבים, שישראל נזונין רק מתמצית, כידוע (זהר תרומה קנב:). ועל־כן עקר המשכת השפע הוא כפי מה שמעלין את המלכות מהסטרא אחרא ומחיין אותה מאור הפנים, שעל־ידי־זה נמשך השפע רק אל הקדשה לבני ישראל. אך כשמעלין בחינת מלכות, שהיא בחינת רגלין - צריכין להמשיך תקון המנעלים, שהם שמירה להרגלין, שלא יתאחזו בהם הקלפות כנ"ל, ועל־ידי־זה ממילא נשמר כל השפע שלא תרד להם, חס ושלום, רק לישראל כנ"ל, על־כן מברכין על המנעלים - 'שעשה לי כל צרכי'. כי כל צרכי האדם, שהם כלל השפע תלויים במנעלים, שהם שמירה לרגלין כנ"ל. ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל (שבת קכט.): 'לעולם ימכר אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו'. כי כל מה שיש לו, דהינו כל השפע תלויה במנעלים כנ"ל.

וזהו בעצמו מה שצונו השם יתברך לעלות לרגל, שעקר המצוה תלויה ברגלין ובמנעלים לילך ברגליו לירושלים לבית־המקדש, לקבל מאור הפנים, שעל זה נאמר (שיר השירים ז, ב): "מה יפו פעמיך בנעלים" וכו'. כי הא בהא תליא, כי עקר התקון שמקבלים ברגלים בבית־המקדש, מאור הפנים, עקר התקון הוא לרגלין ש הוא בחינת חכמה תתאה הנ"ל, שצריכים לחתכה מהסטרא אחרא ולהחיותה מאור הפנים כנ"ל, ועל־כן המצוה תלויה ברגלין דיקא - לילך ברגליו לירושלים, כי עקר התקון לבחינת הרגלין. ועל־כן נקראין "שלש רגלים", ועל־כן איתא, שהיו ישראל קדושים מחבבין את המצוה הזאת, שאף־על־פי שהיה להם עגלות צב, היו יורדין מהעגלות והיו הולכין ברגליהם דיקא (עין ירושלמי פסחים פרק ד הלכה ז), כי כך יפה להם, כי עקר התקון נמשך לרגלין ולהמשיך בחינת מנעלים, שהם בחינת שמירה לרגלין, שלא יתאחזו עוד החיצונים, שזהו בחינת "מה יפו פעמיך בנעלים" וכו', כנ"ל.