# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/533/64/14/

ובזה שחולצת נעלו, על־ידי־זה היא נפרדת ממנו ומתרת לשוק, כי אז נפרד נשמת המת מרגליו ויוצא ממנה 'ההוא רוחא דשדי בגוה' על־ידי הרק שמריקה בפניו, כמו שכתוב (דברים כה, ט): "וירקה בפניו", 'בפניו' דיקא, כנגד הפגם שפגם באור הפנים, ומחמת שכל מצוות החליצה והרק נעשה בפני הזקנים, שהם הדינים, כמו שכתוב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו וכו' וירקה בפניו וכו' - על־ידי־זה נתתקן נשמת המת, על־ידי הזקנים שהם הדינים, שהם מקבלין כח מהצדיקים אמתיים, שהם עוסקים להמשיך השגות אלקות בעולם, כי כל הדינים צריכים לקבל כח מהצדיק החכם האמת שהוא בחינת ראש הסנהדרי גדולה שהיו יושבין בבית המקדש, ששם מקבלין מאור הפנים, כי כל הדינים שליחותא דידהו עבדי, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (בבא קמא פד:).

וזה בחינת ונקרא שמו בישראל בית חלוץ הנעל (דברים כה, י) - 'בית' דיקא, כי חליצת המנעל מורה שאין עוד כח לאחיו לתקן נשמתו על־ידי מצות יבום, אבל התורה חסה על נשמות ישראל, וצותה לעשות המצוה הזאת לעיני הזקנים, כמו שאמרו (יבמות קא.): 'מצות חליצה בשלשה'. ועל־ידי־זה הזקנים, שהם צדיקי אמת, מתקנים אותו על־ידי החליצה דיקא ומעלין נשמתו אל אור הפנים שמקבלין בבית־המקדש ברגלים. וזהו בחינת בית חלוץ הנעל - 'בית' דיקא, שאין נשאר, חס ושלום, נשמת המת בחוץ חס ושלום, רק מכניסין אותו לפנים, לתוך הבית, לבחינת הבית־המקדש שהוא עקר הבית באמת, ששם מאיר אור הפנים, שהזקנים מעלין אותו לשם על־ידי תקון החליצה.

כי מעלין חליצת המנעל לבחינת חליצת המנעל שחולצין ביום־הכפורים שהוא יום סליחה ומחילה. וכן חולצין המנעל כשנכנסין לבית־המקדש, כי יש בחליצת המנעל שתי בחינות, כי אבל ומנדה, רחמנא לצלן - צריכין חליצת מנעלים, להורות, שנסתלק החיות מאור הפנים, שזהו בחינת אבלות, רחמנא לצלן, וזהו בחינת מנדה על שפגם במצוות התורה ועקר הנדוי על שפגם בכבוד הרב ותלמיד חכם, שעל־ידי־זה אינו מקבל מאור הפנים, ועל־כן חיב בחליצת המנעל כנ"ל, כי אין לו עתה שמירה לרגלין מחמת שפגם באור הפנים כנ"ל, אבל חליצת המנעל ביום־הכפורים הוא בהפך מזה, כי מחמת שאז אין שליטה להסטרא אחרא כלל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (יומא כ.), על־כן חולצין המנעלים, כי אין צריכין שמירת המנעלים, וזה בעצמו חליצת המנעלים בבית־המקדש, כי שם עקר אור הפנים ואין להסטרא אחרא אחיזה שם, על־כן אין צריכין שמירה שם על־ידי המנעלים, על־כן חולצין אותם כשנכנסין לשם. וזהו בחינת (שמות ג, ה): "של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא", הינו כנ"ל, אבל גם חליצת המנעלים של אבל ומנדה או בתשעה באב הוא גם כן נתהפך לטובה על־ידי שמקבלין על עצמן דברי רבותינו ז"ל, שצוו להתאבל ולחלץ המנעלים כמו שאומרים למנדה, אחינו אתה וכו', מאחר שקבלת עליך את הדין (של"ה ריש מסכת יומא). וכן האבל מצוה לנחמו בכמה תנחומין, וכן 'כל המתאבל על ירושלים, זוכה לראות בשמחתה', כמו שכתוב (ישעיה סו, י): "שישו אתה משוש" וכו' (תענית ל:). כי על־ידי שמתאבל ושב על עוונותיו וסובל הבושה והבזיון של חליצת המנעל ועטיפת הראש שמורה שנסתלקו המחין בחינת אור הפנים ממנו, על־ידי־זה השם יתברך מרחם עליו ומוחל עוונותיו כמו ביום־הכפורים, ועל־ידי־זה מתהפך חליצת המנעל לבחינת חליצת המנעל של יום־הכפורים שאין צריכין אז שמירה כנ"ל. וזה בחינת מצות חליצה שעל־ידי הזקנים, שהם הדינים, שחליצה נעשה בפניהם - מתקנים נשמת המת, ומהפכין בחינת החליצה לבחינת חליצת המנעל של יום־הכפורים, שאז נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, שאז עקר המשכת אור הפנים וכנ"ל.

הלכות אונס ומפתה - נכלל לעיל ב הלכות כתבות (הנכללת בהלכות אישות הלכה ד'), שמבאר שם הרבה בענין החמשים כסף, עין שם.

הלכות סוטה