# הלכה א

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/931/61/

קדושי כסף, והשעור פרוטה (אבן העזר סימן כז), על־פי התורה "ויבן ה' אלקים את הצלע" וכו' (סימן סז), עין שם היטב.

והכלל, שצריך לעשות פנים להכבוד, וזה נעשה על־ידי תקון תאות אכילה, ולהפך אין להכבוד פנים, ואזי יונקים מן הכבוד העזי־פנים, ואזי המלכות והכבוד בבחינת 'צדק', וצריך להעלותה מהם ולהשלימה, וזה נעשה על־ידי צדקה, וצריך להוליד ולגדל הנפש, וזה נעשה על־ידי בחינת שתי ידים, בחינת (דברי־הימים־א כט, יב): "ואתה מושל בכל ובידך כח וגבורה ובידך לגדל" וכו', עין שם ה יטב.

וזה בחינת קדושין, כי קדם הנשואין היא בהחזרת פנים, ואזי היא בבחינת צדק, כמובא, ועל־כן קדם הזווג, שהוא החזרת פנים בפנים, צריך מתחלה להעלותה ולעשות לה בחינת פנים, וזה נעשה על־ידי הקדושין, שהם בחינת צדקה שנותן לה פרוטה שהיא שעור צדקה, כי היא בבחינת דלה ועניה שזה בחינת צדק, כמובא (משנת חסידים תפלת היצירה פ"ז, ג). ועל־ידי הפרוטה, שהיא בחינת צדקה, עולה מבחינת צדק לצדקה, ואחר־כך חוזר הכבוד אליו.

וזהו בחינת ה חפה - ש הוא בחינת החזרת הכבוד, כי חפה היא בחינת כבוד, כמו שכתוב (ישעיה ד, ה): "כי על כל כבוד חפה". ואזי מתחיל בחינת הולדת הנפש, כי החזרת הכבוד פנים בפנים, שזה בחינת יחוד, בחינת חפה, הכל הוא בשביל הולדת הנפש. ועל־כן נוטלין שני שושבינין - שהם בחינת שתי ידים, כי השושבינין הם בבחינת (בראשית ב, כב): "ויבאה אל האדם", כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סא.). וההבאה היא בידים, הינו שעל־ידיהם, שהם בבחינת שתי ידים, על־ידי־זה יכולין להוליד ולגדל הנפש.

וזה בחינת 'שבע ברכות' שמקבלת אז, כי הברכות הם מידים בבחינת (תהלים קלד, ב): "שאו ידיכם קדש וברכו את ה'", ועל־כן מברכין שבע ברכות - כדי להמשיך בחינת השפעות הידים שהם הברכות, שעל־ידי־זה מולידין ומגדלין הנפש כנ"ל. וזהו בחינת "ובידך כח ובידך לגדל" הנ"ל, שזה נאמר בברכות דוד, כמו שכתוב (דברי־הימים־א כט, י): "ויברך דוד וכו' ברוך אתה ה' וכו' לך ה' הגדלה והגבורה" וכו'. ומונה כל השבע מדות, שהם בחינת שבע ברכות, ואחר־כך אמר: "ואתה מושל בכל ובידך" וכו', כי השבע מדות הנ"ל, שהם בחינת שבע ברכות של דוד המלך, בחינת "ויברך דויד" כנ"ל, הם בבחינת 'ובידך - ובידך', שהם שתי הידים כנ"ל, שעל ידם ההולדה והגדול של הנפש המלבשת בהכבוד. שהוא בחינת מלכות וממשלה, בחינת "ואתה מושל בכל", כמו שמובא שם כל זה במאמר הנ"ל.

וזה בחינת סעדת המשתה של נשואין, שהיא עקר החפה, כמובא בדברי רבותינו ז"ל בגמרא (עין סכה כה:), כי עקר שלמות הכבוד והמלכות בבחינת פנים הוא על־ידי אכילה כתקונה דיקא כנ"ל, וכמובא במאמר "ויסב אלקים" (סימן סב) שעל־ידי האכילה נעשה יחוד בבחינת אפין באפין בבחינת (רות ב, יד): "ויאמר בעז אל רות לעת האכל", דיקא, "גשי הלם", עין שם.

וזהו בחינת התענית שנוהגין חתן וכלה להתענות קדם החפה - כי התענית הוא תקון תאות אכילה שעל־ידי־זה חוזרת פנים בפנים, כמובא שם במאמר "ויסב", עין שם היטב. ועל־כן מקדם מתענין כדי לתקן תאות אכילה, ואחר־כך מרבין בסעדה דיקא והיא סעדת מצוה, בחינת אכילה בקדשה, כי על־ידי־זה נעשה היחוד בבחינת אפין באפין כנ"ל. ועל־כן הסעדה היא עקר החפה, כמובא בגמרא, כי החפה שהיא בחינת כבוד כנ"ל נעשה על־ידי אכילת מצוה דיקא כנ"ל.

כי המלכות הוא בחינת כוס של ברכה, ששלמותה על־ידי אכילה דיקא, כמו שכתוב (דברים ח, י): "ואכלת ושבעת וברכת". שעל זה אמרו רבותינו ז"ל (ברכות כ:): 'וכי לא אשא פנים לישראל' וכו', שזה בחינת פנים של הכבוד, כמובא מאמר רבותינו ז"ל הזה בדברי רבנו, נרו יאיר, הנ"ל (אות ב), כי כוס של ברכה נתתקן דיקא אחר אכילה, כמובא בזהר הקדוש, שמצות ברכת המזון דיקא אחר אכילה. וזה בחינת קדושין - לשון הזמנה, כמובא בדברי רבנו, נרו יאיר (סימן סט), הינו בחינת כוס של ברכה צריך זמון - שצריך להזמינו בפה מלא, כמובא בכונות הטעם, שכל דבר שבקדשה שיש בו אחיזה לסטרא אחרא, צריך להזמינו בפרוש, כדי שעל־ידי־זה יסתלק הסטרא אחרא וימשך הקדשה. וזהו בחינת קדושין לשון הזמנה, ועל־כן צריך לומר דיקא 'הרי את מקדשת לי' וכו', ואם לא אמר - אינה מקדשת, כי צריך הזמנה בפה דיקא כנ"ל, ועל־ידי־זה נמשך הקדשה כנ"ל. וזהו בחינת קדושין לשון הזמנה, כמו שכתוב (במדבר יא, יח): "קדשו לאכל", ולשון קדשה, כנ"ל.

וזה בחינת שצריכין דיקא שני עדים לקדושין, כי 'אין דבר שבערוה פחות משנים' (קדושין סו.), כי העדים בבחינת אמת, כי להם הנאמנות שדבריהם אמת, כי לא איברי סהדי אלא לשקרא (לא נבראו עדים אלא לשקר), כמו שאמרו רבותינו ז"ל (קדושין סה.), ועל־כן בכל מקום שאין הכחשה - אין צריכין עדים, רק במקום שיש הכחשה ונאחז השקר, חס ושלום - אזי צריכין עדים המגלין האמת. ועל־כן דבר שבערוה צריך תמיד שני עדים, כי שם עקר אחיזתם כמובא. כי (זהר ויקרא טו:): 'עקרא דיצרא בישא לגלאה ערין' (עקר התגברות היצר הרע היא על גלוי עריות). ועל־כן צריכין תמיד שני עדים, ואין דבר שבערוה פחות משנים, כדי לגרש השקר שהוא הרע והטמאה, והוא עקרא דמסאבותא, בחינת נאוף שנקרא (ישעיה נז, ג): "ילדי שקר, זרע מנאף", על־כן צריכין שני עדים כדי להמשיך על ידם בחינת האמת, שהיא הקדשה, ולגרש השקר, שהיא הסטרא אחרא. וזהו בחינת קדושין בפני שני עדים דיקא - כדי להזמין הקדשה בפני שנים שהם בחינת אמת - לפרסם הקדשה כדי לגרש השקר כנ"ל, כי עקר ההזמנה היא בבחינת פרסום, שצריך לפרסם בפה מלא ובפני שנים כדי לגרשם, ולהמשיך הקדשה, שהיא בחינת אמת כנ"ל.

וזהו בחינת קדוש החדש, שצריכין שני עדים דיקא. ואפלו ראוהו בית דין, צריכין לעמד ולהעיד (ראש השנה כה:). כי קדוש החדש - בחינת קדושין, כי הלבנה מתקדשת ומטהרת כאשה לבעלה, כמו שכתוב בשלחן ערוך (ארח חיים סימן תכו). ועל־כן צריכין שני עדים, וגם צריכין לומר דיקא "מקדש, מקדש" (ראש השנה כד.), כדי להזמין בפה מלא ובפני שנים כדי לגרש הסטרא אחרא ולהמשיך הקדשה, כנ"ל. וזהו בחינת ברכת המזון בשלשה (ארח חיים סימן קפב), דהינו שהמברך שנוטל הכוס של הברכה ומתקנו - צריך שיהיו שנים עמו כדי להזמין הקדשה בפרוש בפניהם, ולומר: 'הב לן ונברך' כנ"ל, כי קדם הוא בבחינת צדק, ועקר אחיזתם בבחינת הקוף שנמשכת למטה, בבחינת ק' של שקר, כמובא (פרי־עץ־חיים שער השבת פרק א ועוד).

נמצא, שעקר תקונה שהיא עולה ונתקדשה מן טמאת השקר, ועל־כן צריכין שנים בחינת (דברים יט, טו): "על־פי שנים עדים יקום דבר", שהם בבחינת אמת שמקימין את המלכות שהיא בחינת דבר (סימן ד). וזהו בחינת קדושין - לשון 'קדש' שמתהפכת משקר לקדש על־ידי הפרוטה של צדקה, שהיא בחינת יוד (ספר הלקוטים ראה טו), שהוא קוצא דאות ד', שעל־ידי־זה נתבטל אל אחר ונעשה בחינת ה' אחד, ואזי מתהפכת משקר לקדש. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (יבמות נב.): 'חצוף עלי מאן דמקדש בביאה', כי בודאי הוא חצוף ועז פנים, כי קדם שמתקן פני הכבוד על־ידי הפרוטה של קדושין כנ"ל - יש אחיזה להעזי פנים, ועל־כן הוא חצוף, כנ"ל.

וזה בחינת 'זווגן של תלמידי חכמים משבת לשבת' (כתבות סב:), כי בשבת עקר השביעה והאכילה שבקדשה, ועל־כן אז זמן הזווג כנ"ל. וכן מובן בדברי רבנו, נרו יאיר (סימן לט) על פסוק: "ונתתי עשב וכו' ואכלת ושבעת". שמובן משם כנ"ל שזווגן של תלמידי חכמים בשבת, מחמת שאז השביעה שבקדשה, שעל־ידי־זה בחינת פנים בפנים. ועל־כן תלמידי חכמים נזהרים בזה, כי הם המביני מדע המקבלים הכבוד בשלמות, וכל זווגם בקדשה בבחינת כבוד, כי זווג שבקדשה הוא בחינת כבוד, הפך הפגם, שהיא בחינת בשת, כמובא בדברי רבנו, נרו יאיר (סימן יט). ועל־כן זווגם בשבת, שאז השביעה ואכילה שבקדשה, שעל־ידי־זה הכבוד בשלמות בבחינת פנים כנ"ל.

וזהו ש קולעין שערות הכלה, ואחר־כך קוצצין אותם בעת הנשואין קדם החפה (הגהות מהרי"ל), בבחינת (נדה מה:) 'שקלעה לחוה', בחינת שערות קלועים, כמובא שם. ועל־כן מתחלה הולכות פרועות־ראש וביותר קדם הכסוי שמכסין ראשה - פורעין שערותיה, וכמרמז בדברי רבותינו ז"ל (כתבות טו:): 'יוצאת בהינומא וראשה פרוע' (מהרי"ל נשואין יא). כי מתחלה יש להם יניקה וצריך לתן להם יניקתם, ועל־כן בתחלת החזרת הכבוד, הינו בהתחלת הנשואין - קולעין שערותיה, כדי שינקו כל המותרות בבחינת שערות קלועים, ועל־כן פורעין השערות, כדי שינקו ויגמרו להוציא כל המותרות, ואחר־כך קוצצין אותם לגמרי, כי אזי הוא מפלתם, בבחינת "ואת נפש איביך יקלענה" וכו' (שמואל־א כה, כט). ואחר־כך צריכה לילך תמיד בכסוי הראש, כי אחר־כך אסור לתן להם יניקה, חס ושלום, עין כל זה במאמר הנ"ל. ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

וזה בחינת שארה כסותה וענתה וכו' (שמות כא, י), כי זה תלוי בזה, כי זווג דקדשה תלוי בשלמות הכבוד, שהוא בחינת שאר וכסות, כי מזונות הם בחינת שלמות הכבוד על־ידי אכילה כנ"ל, וכן כסות הם גם כן בחינת כבוד, בחינת בגדי כבוד וכמובא בדברי רבנו ז"ל, (סימן כט).

[גם בהלכות פריה ורביה הלכה א' (אות ב) מבאר הלכות קדושין].