# יח

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/931/63/18/

כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בחינת ידיעה בכלל וידיעה בפרט, המובא בזהר הקדוש (וארא כה.). כי יש ידיעה בכלל, דהינו מה שיודעין ומאמינין בהשם יתברך בכלל שיש יחיד נמצא אדון כל מנהיג ומושל יתברך שמו, ואחר־כך צריכים לידע בפרטיות, שהוא בחינת השגת אלקות שזוכה כל חד כפום מה דמשער בלביה כפי מה שזוכה לשבר תאוות עולם הזה ולסגל מצוות ומעשים טובים. ושני הידיעות האלה שהם בחינת ידיעה בכלל וידיעה בפרט, הם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כי תורה שבכתב זהו בחינת ידיעה בכלל, ועל־כן עקר שרש התורה הוא 'אנכי' ו'לא יהיה לך' ששמענו מפי הגבורה, שהוא בחינת ידיעה בכלל שהודיעם שהוא אלקינו ואין עוד, ושאר כל מצוות התורה הם בבחינת ידיעה בפרט, כי כל מצוה ומצוה היא ידיעה פרטית שיודעין רצונו יתברך שרצונו הוא להניח תפלין בכל יום, ושיהיה דיקא ארבע פרשיות אלו ובתוך בתים של עור דיקא, ושאר דיניהם, וכן רצונו להתעטף בציצית וכו', וכיוצא בשאר המצוות.

ועל־כן על־ידי כל מצוה ומצוה שאנו מקימין שהם בחינת התגלות ידיעת רצונו בפרטיות - על־ידי־זה זוכין להשיגו יתברך כל חד כפום מה דמשער בלביה, שזהו בחינת ידיעה פרטית הנ"ל, שזוכה כל אחד כפי קדשתו וטהרתו להכיר אותו יתברך בעולם הבא בבחינת ידיעה פרטיות הנ"ל, שזהו עקר הגדר וההבדל שיהיה לעתיד בין ישראל לאמות העולם, וכן בין ישראל בעצמן שיהיה הפרש והבדל גדול בין צדיק לרשע, ואפלו בין הצדיקים בעצמן ובין הכשרים והבינונים בעצמן וכו', כמו שכתוב (מלאכי ג, יח): "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלקים לאשר לא עבדו".

ועקר החלוק וההפרש בסוף תכלית האחרון יהיה בבחינת ידיעה פרטית הנ"ל, שכל מי שיגע יותר בעבודת ה', ופרש את עצמו מהעולם הזה ביותר, ועשה נחת רוח ליוצרו ביותר באמת - יזכה להשגה יתרה ביותר בידיעתו הפרטית הנ"ל. ויש צדיקים וכשרים, שגם בעולם הזה זוכין מעט לבחינת ידיעה הפרטית הנ"ל, שהיא בחינת ההשגות של כל הצדיקים האמתיים שמשיגין גם בעולם הזה מה שמשיגים. נמצא, שכל התורה היא בבחינת ידיעה הפרטית.

אבל זה ידוע, שכל בחינה ובחינה כלולה מכל הבחינות, ועל־כן גם בהתורה בעצמה יש שתי בחינות, בחינת כלל ופרט, שהיא בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כי תורה שבכתב היא נמשכת מבחינת ידיעה בכלל ממנו יתברך, ותורה שבעל פה נמשכת מבחינת ידיעה בפרט, כי תורה שבכתב היא בבחינת כלל נגד תורה שבעל פה, כי בתורה שבכתב כתובים כל המצוות בכלל, כגון מצות תפלין נאמר בהתורה בפסוק אחד בכלל (דברים ו, ח): "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפת" וכו', אבל פרטי המצוות, כגון כל דיני התפלין בפרטיות - אין יודעים כי אם על־ידי תורה שבעל פה, כי היא בחינת ידיעה בפרט. ובאמת שתי הידיעות אלו שהם בחינת כלל ופרט, הכל אחד, כי ה' אחד ושמו אחד, כי כל מה שיודעין ומשיגין הצדיקים האמתיים רצונו יתברך והשגות אלקות בבחינת ידיעה פרטית - חוזרים תמיד אל הכלל, שהוא בחינת ידיעה הכללית, שיודעין הכל בסתם שהוא בחינת שלמות האמונה של כלל ישראל שמאמינין בו יתברך בכלל שזהו העקר. ומכל הידיעות הפרטיות צריכין לחזר לשם - בבחינת "כלל ופרט וכלל", שבתחלה יודעין בכלל, ואחר־כך מי שזוכה לאיזה השגה לבחינת ידיעה פרטית - צריך לחזר בכל עת לבחינת ידיעה הכללית, וכמבאר בזהר הקדוש בהקדמה (דף א:): ' כיון דשאל בר נש ומפשפש לאסתכלא ולמינדע וכו', כיון דמטי תמן, מה חמית מה ידעת מה פשפשת' וכו', כי תכלית הידיעה שלא נדע. נמצא, שחוזרין לעולם אל הכלל, שהיא ידיעה הכללית הנ"ל, רק שעל־ידי בחינת הידיעה הפרטית של הצדיקים האמתיים אף־על־פי שלעולם הם חוזרין אל הכלל כנ"ל, אף־על־פי־כן הוא זכות להם וטובה גדולה מאד, כי על־ידי־זה נתחזק ביותר ידיעה הכללית בכל פעם, כי כל מה שמשיגין יותר השגות אלקות בבחינת ידיעה פרטית - הם ממשיכין לנו אמונה שלמה ביתר שאת ויתר עז, שזהו בחינת ידיעה הכללית כנ"ל.

כי באמת הכל אחד, ושתי הידיעות האלו צריכים זה לזה בבחינת (תחלת תורת כהנים): 'מכלל שהוא צריך לפרט, ומפרט שהוא צריך לכלל', כי באמת שניהם הם אחדות פשוט בלי הבדל ואין אחד בלא חברו, כי תורה שבעל פה בלא תורה שבכתב אינו כלום, כי ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא, וכל דיני תורה שבעל פה - כלם בנויים על תורה שבכתב, וכן תורה שבכתב בלא תורה שבעל פה - גם כן אינו כלום, כי אין יודעין משום מצוה מהתורה שבכתב לבד, כי שום דין ממצות תפלין לא נאמר בתורה רק "וקשרתם" וכו', ואין יודעים אם על הקברת אם על כף היד, כנראה מפשט הכתוב, כי בודאי בלא הקבלה של תורה שבעל פה - לא היה עולה על הדעת לפרש "וקשרתם לאות על ידך", על מקום הקברת דיקא, כמו שהוא באמת. וכן 'והיו לטוטפת' לא היינו יודעים שמרמז על ארבעה בתים, וכן כל דיני התפלין שיהיו של עור דיקא ותפורים בגידין וקשורים ברצועות ושינין של תפלין ושאר דיניהם, וכן כל דיני המצוות בודאי אי אפשר לידע שום מצוה מתורה שבכתב לבד. ועל־כן מי שכופר בדבר אחד מדברי סופרים הוא אפיקורוס לכל התורה כלה, כמו הקראים שדינם עכשו כעכו"ם לכל דבריהם, כי מאחר שכופרים בתורה שבעל פה - אין להם חלק גם בתורה שבכתב, כי אין יודעין שום דבר מתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה, כי אין אחד בלא חברו כנ"ל, וכן בהידיעות הנ"ל הוא גם־כן כן, כי אי אפשר לידע ממנו יתברך אפלו בכלל כי אם על־ידי התורה והמצוות, שהם בבחינת ידיעה הפרטית. וכן להפך, אי אפשר להשיג שום השגה, בחינת ידיעה פרטית, כי אם כשחוזרין בכל עת לבחינת ידיעה בכלל, שהוא בחינת שלמות האמונה בכלל כנ"ל. ועל־כן עקר האמונה בשלמות אין זוכין כי אם ישראל על־ידי שמקימין התורה והמצוות, אבל העכו"ם אף־על־פי שרבם ככלם מאמינים בכלל באלקותו ואחדותו יתברך, כי זה הכל מודים, אבל אף־על־פי־כן אין אמונתם שלמה כמו ישראל, ויש להם דעות זרות ונפסדות מאד מאד, ובפרט הפילוסופים והמחקרים שנבוכו בדעות רעות מאד על־ידי שרצו לכנס בידיעות פרטיות בלא קדשה וטהרה, בלא תורה ומצוות, והם משקעים בתאוותיהם בנאוף ושאר תאוות ורוצים לחקר באלקות, על־כן נתעו ונבוכו בכפירות גדולות ובשטותים הרבה מאד, כי אי אפשר לכנס בשום השגה וידיעה פרטית כי אם על־ידי קדשה וטהרה וקיום התורה והמצוות ופרישות מתאוות עולם הזה: