# ג

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/931/63/3/

ואגב שאנו עוסקים בענין זה, אמרתי לבאר מה שנראה לעניות דעתי, בענין זה של שתי התאוות הרעות הללו שהם: תאות נאוף ותאות ממון, שהם הם העקר המטרידין את רב העולם משני העולמות, וכמה נפשות נשקעו בהם על שלא השתדלו לשברם.

כי לכאורה היה קשה לי בדברי רבנו ז"ל, כי בכל המקומות כתב שעקר הנסיון והבחירה של האדם בעולם הזה הוא תאות נאוף, שהוא עקר המתקלא והמשקל של כל אדם, וזה עקר הנסיון והצרוף של כל אדם שבא לעולם הזה להתנסות אם יזכה לעמד בנסיון זה לשבר תאוה זאת, שעל־ידי־זה יזכה לרב טוב הצפון וידע ויכיר את כבוד גדלו ואלקותו ורוממותו יתברך, ויתגלה לו סתרי תורה גנזיא דמלכא וכו' וכו'. כי אי אפשר לידע מהשם יתברך בידיעה שלמה כראוי באמת כי אם על־ידי קדשת הברית, כמבאר בכמה תורות, בהתורה "בקרב עלי מרעים" וכו' (סימן לו) שאי אפשר לבוא להתגלות בתורה ועבודה כי אם על־ידי שנתנסין ונצטרפין תחלה בגלות התאוה הזאת וכו', עין שם, וכן בהתורה "צוית צדק" וכו' (סימן כג), מבאר, שאי אפשר לחזות בנעם ה' וכו' כי אם על־ידי שמירת הברית בבחינת (איוב יט, כו): "ומבשרי אחזה אלוק", שעל־ידי תקון הברית, שהוא בחינת בשר קדש, על־ידי־זה זוכין לחזות אלוק, להשיג אלקותו יתברך, וכן בהתורה 'תפלה לחבקוק' (סימן יט). ובהתורה 'האי מאן דאזל למינסב' (סימן כט) מבאר באריכות נפלא, שעקר התקרבות ישראל לאביהם שבשמים הוא על־ידי תקון הברית, שעל־ידי־זה 'בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל לשון' וכו', וכן בכמה וכמה תורות, כמעט כלם מבאר זאת שהעקר הקדשה הוא שמירת הברית, וכן בכל הספרים מבאר שזה עקר הקדשה, ובפרט בספרי הזהר הקדוש ותקונים, ויותר מזה דבר עמנו רבנו ז"ל כמה שיחות נפלאות בענין זה, והיה ממאס מאד מאד תאוה זאת, כמבאר קצת מעט בספרים הנדפסים. נמצא, שהעקר הוא לשבר תאות נאוף.

ואחר כל אלה, בספור מעשה הנוראה של הבעל תפלה, שם מבאר, שתאות ממון הוא גרוע עוד יותר אפלו מתאות נאוף, כמבאר שם, מה שקבלו מן המלך, שמכל התאוות שבעולם יכולין להוציא את מי שנפל לשם חוץ מתאות ממון, שמי שנפל לשם - אי אפשר להוציאו בשום אפן כי אם על־ידי הדרך שיש להחרב שהגבור מקבל משם כח גבורתו וכו', עין שם. מובן שם, שאפלו מתאות נאוף יכולין להוציא בנקל יותר מלהוציא מתאות ממון, ולכאורה הדברים סותרים זה את זה.

אך באמת הכל ניחא, כי בודאי עקר הנסיון והבחירה של אדם מנעוריו, הוא תאות נאוף שבוער באדם מנעוריו, וצריך כל אחד לרחם על עצמו - לשבר תאוה זאת בתכלית, כי בשביל זה בא לעולם, ואז יזכה למה שיזכה, אשרי לו! ואפלו אם אינו גבור חיל לכבש את יצרו ותאותו לגמרי להיות קדוש בתכלית הקדשה כראוי, על כל פנים יחוס על עצמו ועל נפש בניו ובנותיו וכל הדורות התלויים בו ואל יפגם בברית באסור, חס ושלום, על כל פנים, כי האדם מחיב לקדש עצמו במתר לו, והעקר בתאוה זאת - ששם עקר הקדשה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה כד, ו): 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה' וכו'. אך על כל פנים ישמר עצמו מלבוא לידי עברה, חס ושלום, בפרט בדורות הללו שגם להיות נשמרין מעברה גמורה חס ושלום, צריכין גם כן מלחמות גדולות והתחזקות גדול, ותחנות ובקשות הרבה והתקרבות לצדיקים וכשרים אמתיים, וכמה דרכי עצות קדושות, ולעסק בתורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים הרבה כדי לזכות על־ידי כל זה להנצל מעברות, חס ושלום. כי גם מי שנשמר מעברות אף־על־פי שאינו קדוש ופרוש כראוי, אף־על־פי־כן הוא גם כן בכלל שמירת הברית, כמבאר בהתורה "אני ה' הוא שמי" וכו' (סימן יא), עין שם, מבאר שם שיש יחודא עלאה ויחודא תתאה, שהם בחינת שמירת הברית שכלול משתי בחינות.

כי יש מי שקדוש וטהור וזווגו בקדשה הוא רק משבת לשבת, זהו בחינת יחודא עלאה, ויש מי שזווגו גם בימי חל, אבל על כל פנים הוא בהתר על־פי התורה, הוא גם כן בחינת שמירת הברית בבחינת יחודא תתאה וכו', עין שם, כי יש אלפי אלפים ורבי רבבות דרגות בבחינת שמירת הברית, וכל החלוקים שבין מדרגות הצדיקים והכשרים שיש ביניהם אלפים ורבבות מדרגות עד אין קץ, רבם ככלם הוא בענין שמירת הברית, אבל על כל פנים כשאינו בעל עברה, חס ושלום, הוא בכלל שמירת הברית, ואפלו אם עבר עברות מקדם, אפלו אם עבר מה שעבר, חס ושלום, אף־על־פי־כן אין לך דבר שעומד בפני התשובה (ירושלמי פאה פרק א' הלכה א'), ועקר התשובה, שמעתי מפי רבנו ז"ל שאמר: שעקר התשובה הוא לבלי לעשות עוד מה שעשה, דהינו כשבא למקומות אלו שהיה מקדם, ועכשו פונה ערף מהם ואינו עושה עוד מה שעשה - זהו עקר התשובה, ורק זה נקרא תשובה, כמבאר בלקוטי תנינא (סימן מט). על־כן אם יתחיל מעתה לעזב דרכו הרע ומחשבותיו הרעים וירגיל עצמו לעסק בתורה ותפלה ותחנות ובקשות הרבה וכו' ולא ישוב עוד לכסלה, הוא גם כן בכלל שומרי הברית, וכנ"ל.

נחזר לעניננו, שעקר נסיון האדם הוא בתאוה זאת של משגל, אבל מי שאינו זוכה לעמד בזה ופוגם בברית, חס ושלום, אזי נופל על־ידי־זה לתאות ממון שנקרא 'בור אין מים בו' וכו', שאי אפשר להנצל משם כי אם על־ידי שמירת הברית, בבחינת (זכריה ט, יא): "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו", כמבאר בהתורה "צוית צדק" וכו', עין שם. וכשנופל, חס ושלום, ונשתקע בתאות ממון, אז חס ושלום, כמעט אפס תקוה להוציאו משם. וזהו בחינת מה שהבאתי לעיל דברי רבנו ז"ל בהמעשה של הבעל תפלה, שאמר, שמי שנופל לתאות ממון אי אפשר להוציאו משם, ומכל התאוות יכולין להוציא, אפלו מתאות נאוף, חוץ מתאוה זאת של ממון, ובזה גרוע תאות ממון גם מתאות נאוף, כי תאות ממון היא עקר הנפילה של האדם שבא לו על־ידי תאות נאוף, הינו מי שלא התגבר על יצרו ופגם בתאות נאוף, אזי עברה גוררת עברה, וכשאינו זוכה להתגבר לשוב אזי מפילין אותו נפילה גדולה, דהינו שמפילין אותו לתאות ממון, ונופל עליו על הפרנסה ורבוי הצטרכותו, ובאין עליו טרדות גדולות ויגיעות רבות ודאגות עצומות, וכעס ומכאובות ובלבולים רבים בענין הממון, בחינת (בראשית ג, יז): "בעצבון תאכלנה", בחינת (שם ג, יט) "בזעת אפיך תאכל לחם" וכו', ונטרד כל ימיו, חס ושלום, בתאות ממון, בחינת (תהלים קכז, ב): "משכימי קום מאחרי שבת אכלי לחם העצבים" וכו', ואז כשנטרד בתאות ממון אז אי אפשר להוציאו משם עוד, כי אם על־ידי הדרך שיש להגבור הנ"ל, אם יזכה להתקרב לצדיק גדול ונורא כזה שידע מהדרך הזה: