# ד

> מקור: https://rabenu.app/books/even-haezer/931/63/4/

וכן אנו רואין בחוש, שכל זמן שאין האדם נופל עדין לתאות ממון, אף־על־פי שהוא משקע בתאוותיו, עדין אפשר לדבר עמו ביראת שמים ולהמשיכו ולקרבו לה' יתברך ולהוציאו מתאוותיו הרעות, אבל כיון שנפל ונשקע בתאות ממון, בפרט כמו ששכיח עכשו, שכל אחד רוצה דיקא להרבות צרכיו להתנהג בדרך הנגידים, ואפלו עניים ואביונים וקטנים במעלה מסתכלין בכל עת, להתנהג בגדולות במלבושים נאים ובדירות וכלים נאים, ומכל שכן מי שיש לו עשירות קצת, שהוא עכשו עני ביותר, מחמת שמסתכל תכף בגדולות, ולא תשבע עינו לעולם במה שיש לו, כי תכף שיש לו מאה אדומים הוא מתנהג כך שמכרח לו לפרנסתו יותר ממאתים אדומים, ואם השם יתברך נותן לו אלף אדומים או יותר - הוא מרבה בכלי כסף ובשאר הנהגות גדולות עד שיש לו דחקות פרנסה לפי דעתו, וכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב מיד: 'אי אתה יודע שעכשו בצוק העתים, ולא כימים הראשונים עכשו, כי המשא ומתן נלקה ונתמעט ואין מרויחין כי אם פרנסה בדחק, כי צרכי מרבים מאד'. והוא שוכח חסדי ה' שזה סמוך הרויח כל זה הסך, כי רב העשירים לא ירשו עשירותם מאבותם, רק רבם ככלם עלו לגדלה מעניות ודחקות, כי רבם היו משרתים תחלה וכיוצא בזה, והשם יתברך הקימם מעפר ומאשפות ונתן להם עשירות כזה לכל אחד כפי מה שחנן אותו, ועינו לא תשבע בכל זה, ולפני שנה או שנתים נדמה לו בעצמו שאם היו לו ארבע מאות אדומים היה מספיק לו מאד, כי היה צריך להשכיר עצמו לנאמן ומשרת או להשתתף למי שיש לו רק מאתים, ועכשו יש לו בעצמו שני אלפים אדומים ועדין אינו מספיק לו לרבוי צרכיו שהרבה על עצמו, כאלו הוא נולד עם כל זה, כאלו חייו תלויים בזה, ונדמה לו שאי אפשר לו לקמץ בשום דבר רק בדבר אחד הוא מקמץ, דהינו בצדקה, שכשתובעין אותו לצדקה הוא משיב: 'צרכי מרבים והפרנסה דחוקה עכשו'. ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה, לאמר: 'אדרבא! מאחר שצרכי מרבים כל כך ואני נצרך להשם יתברך בכל עת ורגע, אני צריך להרבות בצדקה בכל עת'.

כי זאת יודעים הכל, שהכל מהשם יתברך לבד, "כי לא בכח יגבר איש" (שמואל־א ב, ט), "כי אלקים שופט זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה, ח), ו"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא, ל) - לאסף הון בעצמו, ואי אפשר להרויח פרוטה אחת בלי ישועת ה' וחסדו הגדול, כי הוא הנותן כח ועצה לעשות חיל ועשירות ופרנסה, והוא יתברך צוה והזהיר בכמה וכמה אזהרות לחוס על דל ואביון, ולתת לו בעין יפה די מחסורו אשר יחסר לו, כמבאר בהתורה ובכל הספרים גדל מעלת מצות צדקה ששקולה ככל התורה כלה. והבטיח אותנו, "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך" (דברים טו, י), וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת קיט.): 'עשר בשביל שתתעשר'. ואיך יעז פניו לקמץ בצדקה בשביל הצטרכותו הרבים שהרבה לעצמו? כאלו הוא מכרח על־פי גזרת המלך לקנות מרגליות ותכשיטין לאשתו, וכלי כסף הרבה ובגדים הרבה מיחדים לו ולאשתו ולכל בניו ובנותיו, הכל כמנהג הנגידים הגדולים דיקא, שיש להם אלפים ורבבות, ועל העני צועק בקול גדול: 'למה אתן לו? כי יש לו הרחבה יותר ממני! כי כל העופות והאוזות קונים העניים' וכו'; וכיוצא בדבורים כאלה הנשמעים מפי כמה נגידים, וקצתם מתבישים לומר זאת בפה מלא, רק במחשבתם חושבים זאת, ועיניהם צרה כשרואים שגם העני חפץ לקנות מנה יפה על שבת, ומכל שכן כשרוצה לאכל לפעמים בשר בערב וכיוצא, או כשרואה שהעני עושה לעצמו איזה מלבוש וכו'. כידוע כל הענינים האלה הנשמעים מפי כמה נגידים, אוי להם! אוי לנפשם! כי על עצמם אינם מסתכלים כלל, כאלו להם מגיע מן השמים על־פי מעשיהם הטובים שיוסיף לאשתו מרגליות בסך מאתים אדומים דיקא, ולפחות בסך חמשים אדומים וכיוצא בזה, וכן בעניני המלבושים הרבים וכו' ודירות וכלי הבית שלחנות וכסאות ומראות גדולות וכיוצא בזה. "כי יש דברים הרבה מרבים הבל" (קהלת ו, יא), ועל העני ועל איש כשר העוסק בתורה הוא מקפיד, על שרואה שקונה עוף או חתיכת בשר וכיוצא, ולא די שאינו נותן לו צדקה, אף גם הוא מכביד עליו על מסים וארנוניות, עד שלפעמים נותנים העניים יותר מהעשירים, ולפי דעתם אינם צריכין לתן צדקה, רק אם היו רואים את העני נפוח ברעב, חס ושלום, אז היו נותנים לו פרוטה וסך מועט מאד כדי חיונו בצמצום גדול.

ואיש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת (תהלים צב, ז), כי כל טרדותם ובלבול דעתם של כל העולם, הן העשירים, הן הבינונים, הן שאר ההמון הרודפים אחר הממון והפרנסה ביגיעות גדולות וטרדות ויסורים ודאגות הרבה, כל זה נמשך רק ממניעת הצדקה, מחמת שאין נותנין צדקה ברוח ובפזור גדול, כמו שכתוב (שם קיב, ט): "פזר נתן לאביונים צדקתו עמדת לעד" וכו'. כי כל הטרדות וכל היסורים וכל הבלבולים של כל העולם בעניני הממון והפרנסה, כל זה הוא בחינת תאות ממון שאי אפשר לשברה כי אם על־ידי צדקה, כנ"ל בהתורה הנ"ל. נמצא, שאם היו נותנין צדקה בהרחבה היו נצולים מהקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם", שהוא טרדת רדיפת הממון והיה להם חיים, כי רב העולם אין להם חיים כלל מחמת טרדת הממון, שהוא עבודה זרה כלולה מכל שבעים עבודות זרות, שהוא בחינת אנפין חשוכין, מרה שחורה, עצבות ודאגות סטרא דמותא, ש הוא מכלה חיי האדם והורגת את האדם משני עולמות, כמבאר בהתורה "צוית צדק". וכל תקון שבירת תאות ממון הוא על־ידי הצדקה כנ"ל.

נמצא, שהנסיון של האדם העקר הוא תאות נאוף, ותאות ממון הוא הנפילה הנמשכת מפגם תאוה זאת, שעל־ידי שפגם בתאות נאוף, חס ושלום - גרם שהפילו אותו בתאות ממון, שהוא בור אין מים בו, שמשם אי אפשר לצאת כי אם על־ידי הדרך של הגבור הנ"ל, וכמו שמבאר בהתורה "צוית צדק", שכל הנפילות של האדם כשרוצין לגרשו מפנים דקדשה אזי מפילין אותו לתאות ממון, שהוא בחינת שמד, עבודה זרה כלולה מכל השבעים עבודות זרות שבעולם, כמו שמבאר שם על פסוק (דברים לג, כז): "ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד". ועל־כן צריך האדם לרחם על עצמו, ולהתרחק עצמו מאד מלחלק על צדיקים וכשרים אמתיים, כי צריך להסתכל על עצמו ולהתבונן היטב, אם יש לו כח לחלק על הצדיק הזה, כי אולי הוא שומר הברית יותר ממנו? ואזי יכול להפיל אותו לתאות ממון שהוא בחינת שמד עבודה זרה וכו' כנ"ל, כי אי אפשר לשבר תאות ממון בשלמות כי אם בכח הצדיק הגדול, שהוא בתכלית שמירת הברית בבחינת (כתבות סו:): 'מלח ממון חסר', וכמבאר כל זה בהתורה "צוית צדק", עין שם.