# יב

> מקור: https://rabenu.app/books/hatzaddik/518/2082/12/

על ידי שעורין דאתוון דאורייתא {השעורים של אותיות התורה}, שהוא בחינת כלל התורה שכולל כל הצמצומים הקדושים שהם בחינת החכמות והשכליות הקדושים שעל ידם זוכין להשגות אלקות, על ידי זה נבראו כל העולמות וכל אשר בהם מראש ועד סוף, כי כלם בחכמה עשית ובאורייתא ברא קודשא בריך הוא עלמין {בתורה ברא הקב"ה את העולמות} (זהר בראשית כד). אך מחמת חטא אדם הראשון נפלה בחינת חכמה תתאה הנ"ל בגלות של הארבע מלכיות ויש אחיזה להסטרא אחרא חס ושלום בכל השכליות שבכל עולם ומדרגה. וזה עקר היגיעה והעבודה של כל אחד כל ימי חייו, לברר וללבן כל המדרגות מאחיזת הקלפות שבהם, וכל אחד כפי מה שזוכה לברר ולזכך כמו כן הוא זוכה להשגות אלקות להכיר אותו יתברך, ולהפך - להפך, כי על ידי העונות נעשה מסך המבדיל בינו לבין השגות אלקות, ומחמת זה רב העולם הם רחוקים מהשגת אלקות, מחמת שהרב אין מעשיהם עולים יפה, וזה בחינת "כי אם עונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלקיכם" (ישעיה נט). ועקר התקון של האדם בשלמות הוא לאחר מיתתו. כי מאחר שכבר נפגם בחינת שכלו כפי מדרגתו, על כן אי אפשר לו להתברר ולהתתקן בשלמות כי אם על ידי שימשך עליו חיות גבה ביותר הנמשך משכל וחכמה גבה ביותר, כי כל מה שהחלי גדול ביותר צריך רופא גדול ביותר שיוכל לרפאות אותו. ועל כן עקר התקון של כל אחד בחייו ובמותו הוא רק על ידי הצדיק הגדול במעלה מאד, שהוא יודע לתקן צמצומים ושכליות קדושים כאלה עד שיכול להמשיך השגות אלקות גם להקטנים במעלה מאד. אבל אף על פי כן בחייו אינו יכול לקבל זה החיות והשכל הגבה ביותר, כי אם בהדרגה ובמדה כל אחד כפי מדרגתו, כי אין הגוף יכול לקבל בשלמות זה החיות כי יתבטל על ידי זה במציאות לגמרי, אבל לאחר מיתתו והסתלקותו אז זוכה לקבל בשלמות זה החיות, עד שזוכה על ידי זה להשגות אלקות שזה עקר התכלית עקר שעשוע עולם הבא. וזה בחינת תוספת החיות בשעת המיתה בבחינת "תוסף רוחם יגועון" וכו' (תהלים קד) כידוע, כי אז נמשך עליו הארה מזה החיות הנמשך משכל וחכמה גבה ביותר ועל ידי זה נסתלק כי אין הגוף יכול לקבל זה החיות, ועל ידי זה בעצמו נתתקן אחר כך כל אחד כפי מה שזכה על ידי מעשיו שעשה בחייו שזה העקר.

ועקר התקון על ידי הצדיק שיודע שרשי כל הנפשות, ויודע איך לעסק עם כל אחד בחייו ובמותו ואיך לתקנו להביאו להשגות אלקות שזה עקר התכלית כנ"ל. על כן העקר כשזוכין להתקרב אליו בחיים חיותו, כי אחר כך קשה מאד לבוא אליו כי מי שטרח בערב שבת וכו' (יאכל בשבת – ע"ז ג'). ובשביל זה נמצאים כמה וכמה שמתקרבים אל הקדשה ואל הצדיק ואחר כך נופלים ומתרחקים. ולפעמים נופל האדם לעת זקנותו, כי כל מה שמזקין האדם צריך שיתוסף עליו דעת גבה ביותר, כי כל מה שמזקין הוא צריך להתקרב לשרשו ותקונו ביותר שהוא השגת החכמה הנ"ל שנמשך עליו בעת הסתלקותו ואחר כך כנ"ל שזה עקר תקונו אם יזכה. וזה בחינת 'זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם' (קנים, פרק ג). ועקר התלמידי חכמים הם כפשוטו התלמידים של החכמים, הינו אותם שמקרבים באמת להצדיקים האמתיים חכמי ישראל. אך כל זמן שהאדם בחיים יש עליו מלחמת היצר כי את "זה לעמת זה עשה אלקים" (קהלת ז), וכל מה שהוא צריך לבוא לחכמה יתרה אורב עליו הבעל דבר והקלפה שהם בחינת עמלק להתגבר כנגדו, ועל כן פעמים האדם נופל לעת זקנותו, כי אין לו כח לקבל הארת הדעת שנמשך עליו אז מחמת שלא קדש עצמו כראוי לזה הדעת, ומחמת זה נטרפה דעתו לגמרי. וכל זה מחמת שאינו מקרב ומקשר להצדיקי אמת כראוי, ואז הוא בבחינת זקני עם הארץ, כי אפלו אם קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים אמרו עליו רז"ל שנקרא עם הארץ (ברכות מז:), ומחמת זה כל זמן שמזקינין דעתם מטרפת עליהם (קנים פרק ג). ועל כן לפעמים נופל על ידי זה לעת זקנותו עד שלפעמים נתהפך לרודף לאנשי אמת.

וזה שאמרו רז"ל (אבות פרק ב): 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', בעצמך - דיקא, דהינו כשהוא בעצמו דהינו שחולק עצמו מצדיק האמת אזי בודאי אין לו להאמין בעצמו, כי יפל באין סומך חס ושלום. ועקר העצה לזה לידע שהוא מקשר ומחבר היטב בהצדיק האמת באפן שיהיה בטוח ממכשל שלא יפל עוד חס ושלום הוא על ידי מסירת נפש. הינו כשהוא משבר כל המניעות עד דכדוכה של נפש, ומוסר נפשו ממש בשביל להתקרב לנקדת האמת, שזה בחינת "כי עליך הרגנו כל היום" (תהלים עד) אז זוכה להתקרב באמת ולינק מהצדיק האמת, שזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות סג:) לענין כלל התורה הקדושה: 'אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה'. וזה גם כן בכלל מאמרם ז"ל 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך' דיקא, הינו כשהוא ממית עצמו וסובל יסורין גדולים ומסירת נפש ממש בשביל ההתקרבות אל הקדשה, אז יכול להאמין בעצמו שלא יפל עוד, כי בכל מה שיעבר עליו ישאר על עמדו וקדשתו לנצח (הלכות בשר בחלב הלכה ה', ד ז ח י): אוצר היראה , צדיק קז.