# כב

> מקור: https://rabenu.app/books/hatzaddik/518/2082/22/

מה שעקר שלמות קיום המצוות הוא כשמקשרין עצמן בשעת עשית המצוות לצדיקי אמת שהם בחינת משה ותכף שבא המצוה ליד הצדיק הוא מעלה אותה ומחזירה מיד להשם יתברך. ונכלל על ידי זה כל הבריאה כלה בהשם יתברך ונתבטלין כל הקטרוגים ונתמלאין כל החסרונות מובא ביראה קכג וזו לשונו:

כל מצות שאנו עושין הם בחינת סלוק החוב מה שאנו חיבים להשם יתברך. כי השם יתברך ברא את כל הבריאה בבחינת גמילת חסד והלואת חן, כי לא היה עדין אז שום אתערותא דלתתא כלל שיהיה כדאי בשביל זה לברא העולם, רק בשביל שצפה השם יתברך שלאחר כמה דורות יקבלו התורה ויהיו צדיקים בעולם שיקימו התורה, בשביל זה ברא הכל... והנה פריעת חוב והלואה צריכין לסלק ליד המלוה בעצמו או ליד שלוחו, כמבאר בשלחן־ערוך. ואי אפשר להחזיר הכל להשם יתברך בעצמו כביכול, כי אם כשזוכין לעשות המצוה בשמחה גדולה כל־כך, שאינו רוצה לקבל שום שכר עולם הבא בשבילה, כי יש לו שמחה מהמצוה בעצמה, ואזי הוא נכלל בהשם יתברך כביכול בשעת עשית המצוה, ואזי נכללין עמו כל העולם ומלואו גם־כן בהשם יתברך כביכול (כמבאר בפנים), וזה בחינת שמסלק החוב וההלואה ליד המלוה בעצמו. אך מחמת שלאו כל אדם זוכה לעשות מצוותבשמחה כזו עד שיהיה נכלל הכל בהשם יתברך כביכול, כי מי שעושה המצוה בשביל שכר עולם הבא הוא בחינת נביא באספקלריא שאינה מאירה, ואינו נכלל בעצם בהשם יתברך, רק כמי שעומד ורואה איזה דבר מרחוק; ואז צריכה המצוה עם כל העולם ומלואה התלויים בה להשתלח בשליחות מעולם לעולם עד שיתברר ויתעלה ויכלל בשרשו, שזהו בחינת סלוק החוב, ואז יש אחריות הדרך מכמה מקטרגים, המקטרגים ומונעים המצוה מלעלות ולכלל במקומה ושרשה. ועל־כן אנו צריכין לעשות כל מצוותעל דעת משה רבנו, עליו השלום, שזכה לאספקלריא המאירה, ולקשר עצמנו בשעת עשית כל מצוה ומצוה להצדיק הדור שהוא בחינת משה, דהינו, שצריכין לקשר עצמו לזה הצדיק שזכה לעשות כל המצות בשמחה מהמצוה בעצמה, שאינו רוצה בשום שכר עולם הבא בשביל המצוה כנ"ל, וזה הצדיק נכלל באמת בהשם יתברך עם כל העולם כלו על־ידי עשית מצותיו. וכשאנו מקשרין כל עשית מצותינו לצדיקים אמתיים כאלה, אזי אנו שולחין מצותינו, שהם בחינת סלוק החוב, על־ידי ציר נאמן לשולחיו, הינו שליח נאמן של השם יתברך, שהוא בחינת משה, שנאמר בו (במדבר יב): "בכל ביתי נאמן הוא", וכשמסלקין החוב לידו, הוא כאלו מסלקו להשם יתברך בעצמו, כי הוא ציר נאמן לשולחיו. ותכף שבא המצוה שלנו לידו, הוא מעלה אותה ומחזירה מיד להשם יתברך, ונכלל כל חלקי העולם התלויים בנו, בכל אחד ואחד מישראל, נכלל הכל בהשם יתברך, ואזי אנו יוצאים ידי חובותינו ומסלקין החוב בשלמות ונצולין מכל האחריות, כי "מי זה ערב את לבו לגשת אלי אמר ה" (ירמיה ל). ועל־ידי־זה נתבטלין כל הקטרוגים ונתתקן העולם מכל החסרונות (הלכות העושה שליח לגבות חוב, הלכה ב): אוצר היראה, יראה קכא.