# טו

> מקור: https://rabenu.app/books/hatzaddik/518/2826/15/

כל המשכת הדעת של הצדיק האמת אינו רק בחייו לבד, כי אם אדרבא שאחר מותו והסתלקותו מאיר דעתו יותר ויותר בעולם, כי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם (חולין ז). ועל זה נאמר (קהלת ד): "ושבח אני את המתים" וכו'. ועל כן עקר יציאת מצרים שהיה על ידי משה רבנו עליו השלום, היה על ידי שהעלה עצמות יוסף עמו, ועל ידי זה דיקא זכו אז ישראל לביזת מצרים ולעשירות גדול, כמאמר רבותינו ז"ל (סוטה יג:): 'הם עסקו בביזה ומשה עסק בעצמות יוסף'. כי כלא חד {הכל אחד} כי עקר המעלה של העשירות דקדשה הוא שמאיר בו הארת הרצון שנמשך העקר מהשארת הדעת הקדוש שנשאר מהצדיק האמת אחר הסתלקותו. וכל מעשה העגל שהיה על ידי שפגמו בהעשירות, כמו שכתוב (הושע ב): "וכסף הרביתי להם וזהב עשו לבעל" - כל זה היה על ידי שלא האמינו בגדל כחו של משה אפלו לאחר הסתלקותו. כי אפלו לפי דעתם שאמרו שכבר מת ונסתלק היה להם להאמין שבודאי נשאר דעתו אצל תלמידיו הקדושים. והם כפרו בזה ואמרו (שמות לב): "כי זה משה האיש וכו' לא ידענו מה היה לו", עד שבאו על ידי זה לכפר בהשם יתברך גם כן ועשו להם העגל, כי הא בהא תליא {זה תלוי בזה} (הלכות פדיון בכור ה', טו): אוצר היראה, צדיק קנז.