# ח

> מקור: https://rabenu.app/books/hatzaddik/518/3278/8/

'גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם' (חולין ז) כמבאר כבר בדברינו כמה פעמים. כי הצדיק הגדול מתיגע תמיד כל ימיו ביגיעות עצמות מאד בשביל תקנת ישראל להשיבם כלם לאביהם שבשמים. אבל הבעל דבר מתגרה מאד בנפשות ישראל, בפרט בסוף הגלות המר הזה ומחטיא אותם בכל פעם ביותר. אבל הצדיק הזה אינו מניח את מקומו ועולה בכל פעם למדרגה גבוהה ועצומה ביותר, ומשיג בכל פעם גדלת הבורא יתברך ביותר, שעקר גדלתו הוא גדלת רחמיו וחסדיו כי חסד נקרא גדלה כידוע (זהר ח"ג, שב). עד שיכול לתקן גם הפגמים והקלקולים האלו על ידי הרחמים וחסדים גדולים שממשיך בכל פעם ביותר. אבל לפעמים יש שהעונות מתגברים כל כך עד שצריך הצדיק לעלות בשביל תקון נפשות ישראל למדרגה גבוהה כזו שאי אפשר לעלות ולהגיע אליה בחיים חיותו בשום אפן ומכרח להסתלק בשביל זה, ואז עולה למקום שעולה עד שיגמר על ידי זה לתקן הכל, כל מי שירצה להתקרב לתורתו הקדושה שהשאיר אחריו ברכה על ידי ספריו ותלמידיו הקדושים (עין פנים).

וזה בחינת תקף השמחה של הלולא דרבי שמעון בר יוחאי ביום ל"ג בעמר שהוא יום הסתלקותו הקדוש. ועקר השמחה הוא שאנו שמחין בהשארת תורתו הקדושה שהשאיר לנו ספר הזהר הקדוש שעל ידי זה יפקון מן גלותא {ישראל יצאו מהגלות}(זהר נשא, קכד). כי עקר קיום העולם הוא בזכות הצדיקים שוכני עפר, כמו שכתוב בזהר הקדוש (שמות, טז): 'אלמלא תפלת המתים על החיים לא הוה מתקיימא עלמא' {לא היה מתקים העולם}. ועל כן אפלו משה רבנו עליו השלום כשהתפלל על ישראל בקש בזכות אבות שוכני עפר. וכן עקר גאלת מצרים היה בכח וזכות עצמות יוסף כמו שכתוב (שמות יג): "ויקח משה את עצמות יוסף עמו" וכו' (הלכות הכשר כלים ד', ד): אוצר היראה צדיק קיג.