# קב

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/139/102/

מבאר בלקוטי מוהר"ן חלק א' סימן רט"ו: דע, שיש עשרים וארבעה בתי דינין (עין אדרא רבא נשא דף קל"ו ובאדרא זוטא דף רצ"ג) וכנגד כל בית־דין ובית־דין יש פדיון מיחד להמתיק הדין שיש שם. על כן לפעמים אינו מועיל הפדיון שעושין, כי לאו כל אחד ואחד יודע כל העשרים וארבעה פדיונות, ואפלו אם יודע אותם אינו עושה כלם. ועל כן כשאינו עושה הפדיון המיחד לאותו הדין, על־ידי־זה אינו מועיל. אך דע, שיש פדיון אחד שכולל כל העשרים וארבעה בתי דינים, ויכול להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינים, ולזה הפדיון צריך עת רצון, בחינת התגלות מצח הרצון, כמו בשבת במנחה, בחינת: "ואני תפלתי וכו' עת רצון" וכו'. אך אפלו הצדיקים לאו כל אחד יודע זה הפדיון. ולא נמצא כי אם חד בדרא שידע זה הפדיון. ופעמים אפלו כשזה הצדיק עושה פדיון אף־על־פי־כן אינו מועיל. וזה מחמת כי גם למעלה תאבים מאד לפדיון כזה, כי לאו בכל פעם בא להם מלמטה פדיון כזה שיוכל להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינים בבת אחת. ועל כן כשבא להם זאת ההמתקה, הם משתמשים עמה לצרך דבר אחר, דהינו שעל־ידי־זה הפדיון וההמתקה נעשין גרים. כי כל זמן שיש עכו"ם בעולם חרון אף בעולם. וכשממתיקין הדין והחרון אף נמתק העכו"ם ונעשין גרים.

וזה היה עבודת משה רבנו עליו השלום כל ימי חייו וגם לאחר מותו. כי השתדל לקרב הערב־רב כדי לעשות גרים, וגם במותו נקבר מול בית פעור כדי להמתיק העכו"ם, כדי שיהיו נעשין גרים. ועל כן נסתלק בשבת במנחה שאז הוא עת רצון, כדי להמתיק כל העשרים וארבעה בתי דינים כנ"ל כדי לעשות גרים, כי כל עבודת משה להמתיק החרון אף של העכו"ם לרצון. ועל כן מספר "משה" הוא ממצע בין מספר "שמד" למספר "רצון" כי הוא עומד תמיד להמתיק השמד להפכה לרצון כנ"ל וכו'. ועין גם בלקוטי א' סימן י', מובא שם כי "משה" גימטריא "חרון אף" ומובן גם כן על־פי מאמר זה.

ומבאר ב"לקוטי הלכות" הלכות ברכת השחר הלכה ה' אות כ"ב על־פי מאמר זה, גדל יקרת ההתבודדות, שעל־ידי שטוען האדם ומשיח ושופך את לבו לפניו יתברך ומגלה דעתו ורצונו, שרוצה מאד לעשות רצונו יתברך, רק מה יעשה, השאור שבעסה מעכב, כמאמר התנא: 'גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב, השאור שבעסה מעכב' ומבקש ומתחנן לפניו יתברך שיזכה לבטל ולהכניע את היצר הרע שהוא השאור שבעסה, על־ידי־זה מוסיף כח ואמץ להצדיק האמת שעוסק תמיד על־ידי הפדיון העליון הנ"ל שנמשך ממצח הרצון העליון, להמתיק החרון אף, שעל־ידי־זה מקרב הרחוקים שישובו בתשובה שלמה ומעלה אותם משמד לרצון. ועל־ידי השיחה בינו לבין קונו הנ"ל האדם זוכה להתחזקות הרצון וממשיך על עצמו גם כן הארת מצח הרצון הנ"ל, לבטל מאתו השאור שבעסה הנ"ל. ואם יהיה חזק בזה מאד אז בודאי סוף כל סוף יתקן הכל על־ידי כח הצדיק הגדול שעוסק בפדיון העליון הכולל הנ"ל הן בחייו והן לאחר מותו כי שם נתתקן הכל.

ועין שם עוד אות ס"ה, אשר על כן חלילה להמביא הפדיון להרהר אחרי הצדיק הגדול העושה הפדיון העליון הכולל הנ"ל, אף שעדין לא הגיע אליו ישועתו. כי בודאי הוא לו לטובה נפלאה כי נעשה בעלי תשובה כנ"ל, וזה צריך כל אדם, כי זה עקר הישועה והרחמים לזכות לשוב להשם יתברך ולהנצל מעוונות. וגם הלא באמת צריך כל אדם לישועות רבות מאד, ובודאי בההמתקה הגדולה הזאת, שיהיו נעשים על ידה בעלי תשובה, כלולים כל הישועות בגשמיות ורוחניות. כי כל הצרות חס ושלום, הם מהסתרת פנים, מבחינת חרון אף הנ"ל, כמו שכתוב: "הלא על כי אין אלהי בקרבי", שהוא בחינת עבודה זרה וחרון אף, "מצאוני הרעות האלה". ועל־ידי הפדיון הנ"ל נמתק הכל וממילא יהיו נמשכין על־ידי־זה בהמשך הזמן כל הישועות שהוא צריך להם בכל מיני הרחבות ושלמות לנצח, אך שצריכים להתמהמה, והמאמין לא יחוש.

וזה "יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד", הינו שבודאי יעשה חסד אך "והרבה עמו פדות", הינו שיש עמו הרבה פדות וישועות שצריך להושיע את האדם, על כן אי אפשר למלאת לו חסרונו מיד וצריך רק ליחל ולהמתין לישועת השם, עד שיפדה אותו מהצרה היותר גדולה, ואחר־כך יושיעו גם בזה. והעקר מה שהוא יתברך פודה את ישראל מכל עוונותם על־ידי הפדיון העליון הנ"ל, וזה בחינת: "והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו", שזה בחינת עשית גרים שעל־ידי הפדיון העליון הנ"ל. וזה גם כן בחינת "והרבה עמו פדות" והינו הפדיון הגדול הנ"ל שכוללת כל הפדיונות של כל העשרים וארבעה בתי דינים. ועל כן צריכין להמתין וליחל לה', וכל מה שיתחזק יותר לקוות לה' ולבל לדחק את השעה, תתקרב ישועתו יותר. כי על־ידי הקווי והבטחון בעצמו תצמח ישועתו בקרוב וכו', ועין שם עוד.

וממילא מובן שצריך האדם להרבות בשיחה בינו לבין קונו הנ"ל, כדי להוסיף כח ואמץ להצדיק האמת שעוסק בזה הפדיון העליון הכולל הנ"ל, שעל ידו נמתק ונתתקן הכל כנ"ל. ונראה לעניות דעת המעתיק, שמכל זה מובן שרש הדברים מה שהבאתי לעיל אות הקדם מ"ספר המדות", שהשיחה שאדם משיח בינו לבין קונו נעשה אחר־כך גאלה וישועה לבניו, כי בודאי יכול לזכות על־ידי־זה שתבוא ישועתו בהמשך הזמן גם אליו בעצמו כנ"ל, אך אף אם לא יזכה לזה בעצמו בודאי תבוא על־ידי־זה הגאלה והישועה לבניו: