# יד

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/139/14-2/

היה מחזק את אנשיו, שקבלו לפניו בקבלנא גדולה על שהם רחוקים מתפלה מאד וקשה עליהם מאד להתפלל. והיה מחזק ומנחם אותם בכמה לשונות, שלא יפלו בדעותיהם בשביל זה. אמר: הלא אצל הגר שנתגיר, כמה זכיה הוא אצלו לידע אמירת התבות לבד עד ברוך שאמר, על כן ראוי לאדם לנחם את עצמו ולשמח את עצמו אשר על כל פנים הוא זוכה לומר התבות של התפלה.

ושמעתי שהיה מדבר עם איש פשוט אחד מענין תפלה, שקשה לו מאד להתפלל. ונתן לו עצה. ואמר לו שיחשב בלבו שאינו צריך להתפלל כי אם עד ברוך שאמר, כי אולי הוא צריך בגלגול זה לתקן רק חלק זה מהתפלה. כי אולי בגלגול הראשון כבר התפלל בכונה שאר חלקי התפלה, רק חלק זה עד ברוך שאמר הוא צריך עכשו בגלגול זה להתפלל בכונה. ועל כן יכניס כל כחו בזה המעט להתפלל בכונה עד ברוך שאמר. ואחר־כך כשיגיע לברוך שאמר יחשב אולי צריך לתקן חלק זה, כגון מברוך שאמר עד ויברך דוד. ויתפלל עד אותו החלק בכונה וכן להלן. והכלל שלא יבלבל דעתו בתחלה בכל התפלה כי יהיה קשה וכבד עליו, רק יתאמץ בכל פעם לומר מעט מעט בכונה. כי מעט יכולים להתפלל בכונה. ואחר־כך עוד מעט וכו' כנ"ל: שם, סימן קי"א.

וגם כבר מבאר ב"שיחות הר"ן" סימן ע"ה, שבאמת על פי רב אין יכולים להתפלל כל התפלה בכונה, רק מעט. כי כל אחד מתפלל איזה חלק מהתפלה לפי בחינתו. כי אית מארי דידין ואית מארי דרגלין וכו'. וזה הוא בחינה הנ"ל שכל אחד מתעורר וזוכה להתפלל בכונה חלק מהתפלה לפי בחינתו. על כן אל יפל לב האדם בראותו שזכה להתפלל קצת בכונה איזה חלק מהתפלה, ופתאם נפסק ואינו יכול עוד להתפלל כראוי בשום אפן, כי על פי רב מכרח להיות כן כנ"ל. וישתדל להתפלל שאר התפלה בפשיטות גמור וכו'. ועל־ידי־זה יזכה, ברחמיו יתברך, להתעורר מזה עד שיחזר ויתלהב לבו מאד ויתחיל להתפלל עוד הפעם בהתעוררות כראוי וכו'. ואם לפעמים אינו זוכה בכל התפלה להתעוררות, מה לעשות? אם יזכה יוכל לדבר אחר־כך איזה קפיטל תהלים או בקשה ותחנה אחרת בכונה. כי בודאי כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו פחיתותו, ראוי לו לדעת שהוא רחוק מאד מאד מהתפלה שהיא גבוה מאד מאד, ומהיכן יזכה לעבודה גבוה כזו שהיא גבוה יותר מלמוד התורה. על כן עליו לעשות את שלו. אם אינו יכול להתפלל בכונה כראוי יתחיל להתפלל דבורי התפלה בפשיטות גמור, ויטה אזנו למה שהוא אומר, ועל־פי רב יבוא על־ידי־זה להתעוררות כראוי וכו' עין שם.

ועין גם ב"לקוטי מוהר"ן" חלק ראשון סימן צ"ט שכתב שם, שצריך האדם להתחזק בתפלה אפלו בשעה שאינו זוכה להתפלל בדבקות ואין תפלתו שגורה בפיו חס ושלום, אף־על־פי־כן יתחזק גם אז להתפלל בכל כחו וכונתו. כי בעת שיזכה להתפלל בדבקות ותהיה תפלתו שגורה בפיו כראוי אז יעלה כל התפלות עם התפלה ההוא שהתפלל כראוי. וזה: "ואתחנן אל ה'" - תמיד בין בדבקות ובין שלא בדבקות. "בעת ההיא לאמר" - הינו כי בעת שאזכה להתפלל בדבקות והדברים יהיו נאמרים ומרצים בפי, בחינת שגורה תפלתי בפי, אז יעלו גם כל התפלות שהתפלל עד עתה שלא כראוי עם התפלה ההגונה ההוא.

ועין ב"שיחות הר"ן" סימן ע"ד מה שכתב בענין התפלה, שלפעמים אין להאדם שום התלהבות בתפלה, וצריכין לעשות לעצמו התלהבות וחמימות ולב בוער לתפלה. כמו למשל שנמצא לפעמים שהאדם עושה לעצמו רגז עד שבא בכעס ונתרגז כמו שאומרים העולם בלשון אשכנז: ער שניצט זיך א רגז. כמו כן ממש בקדשה, בענין התפלה, צריכין לפעמים לעשות לעצמו רגז ויעשה לו חמימות ותבערת הלב בדבורי התפלה, אזוי וויא איינער שניצט זיך א רגז. ועל־ידי־זה יבוא אחר־כך באמת להתלהבות גדול בתפלה באמת: