# כז

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/139/27/

אמירת תהלים היא מעלה גדולה כאלו אמרם דוד המלך, עליו השלום, בעצמו. כי הוא אמרם ברוח הקדש, והרוח הקדש מנח בתוך התבות. וכשאומר המזמורי תהלים, הוא מעורר ברוח פיו את הרוח הקדש, עד שנחשב כאלו אמרם דוד המלך, עליו השלום, בעצמו. והוא מסגל מאד לרפאות את החולה, להיות לו בטחון רק על השם יתברך, שעל־ידי אמירת תהלים יושיעו השם. והבטחון הוא בחינת משענת. כמו שהאדם נשען על המטה, כן הוא נשען על הבטחון שבוטח שיושיעו השם. כמו שאמר דוד: ויהי ה' למשען לי. ועל־כן על־ידי־זה נתרפא החולה. כמו שכתוב: אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה. וזה בחינת: ויצא חטר מגזע ישי הנאמר על משיח שהוא מזרע דוד. וזה בחינת: עתידין צדיקים שיחיו מתים, על־ידי המשענת, בחינת: ואיש משענתו בידו, בחינת: ונתת המשענת על פני הנער.

גם דבר אז: חרף הוא בחינת עבור ואז כל העשבים והצמחים כלם מתים, כי בטל כחם בחרף, והם אז בבחינת מיתה. וכשבא הקיץ שהוא בחינת לדה אז כל העשבים נתעוררים וחיים, ואז טוב ויפה מאד כשיוצאים לשוח בשדה. שיחה זו תפלה ותחנונים ותשוקה וגעגועים להשם יתברך. ואז כל שיח השדה המתחילים לחיות ולצמח, אז כלם נכספים ונכללים בתוך שיחתו ותפלתו: שם, סימן צ"ח.

ועין בלקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן א' שזה בחינת ויצא יצחק לשוח בשדה שתפלתו היתה עם כל שיח השדה שכל שיח השדה חזרו כחם לתוך תפלתו, עין שם: