# סב

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/139/62/

הדבור הוא בחינת אם הבנים, הינו כמו שהאם הולכת תמיד עם בנה אפלו למקומות המטנפים ואינה שוכחת אותם, כמו כן הדבור הולך עם האדם תמיד אפלו במקומות המטנפים ומזכיר אותו תמיד את השם יתברך, בחינת "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד", הינו שאפלו אם האדם מנח חס ושלום, בשפל המדרגה מאד במקום שהוא חס ושלום, אף־על־פי־כן על־ידי הדבור יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך לעולם. דהינו שאפלו אם הוא במקום שהוא, אם יתחזק גם שם לדבר על כל פנים דבורים קדושים של תורה ותפלה ושיחה בינו לבין קונו או לשיח עם רבו או עם חברו ביראת שמים, יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך לעולם, אפלו שם במקומות המטנפים, אפלו אם נפל למקום שנפל רחמנא לצלן. כי הדבור אינו מניח אותו לשכח את השם יתברך. והבן הדבר היטב מגדל כח הדבור והיא עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת לבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום: שם, סימן ע"ח.