# סט

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/139/69/

כשמתחיל האדם להסתכל על עצמו, ורואה שרחוק מטוב והוא מלא עוונות, אז יוכל לפל על־ידי־זה ולא יוכל להתפלל ולהתבודד כלל. על כן הוא מחיב לחפש ולבקש ולמצא בעצמו איזה טוב. כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזה מצוה או דבר טוב. ואף כשמתחיל להסתכל באותו טוב שעשה, הוא רואה שהטוב בעצמו הוא מלא פצעים, כי הטוב מערב בפניות ובפסלת הרבה, אף־על־פי־כן איך אפשר שלא יהיה בהמעט טוב איזה נקדה טובה. וכן יחפש ויבקש עוד עד שימצא בעצמו עוד איזה נקדות טובות. ועל־ידי־זה שמוצא בעצמו איזה זכות וטוב, על־ידי־זה יוצא באמת מכף חובה לכף זכות ויכול לשוב בתשובה על־ידי־זה, בבחינת "ועוד מעט ואין רשע", הינו על ידי שמוצא בעצמו עוד מעט ששם אינו רשע על־ידי־זה "והתבוננת על מקומו ואיננו" על מדרגתו הראשונה. ועל־ידי־זה יוכל להחיות את עצמו ולשמח את עצמו איך שהוא ואז יוכל להתפלל ולזמר ולהודות לה'. וזה: "אזמרה לאלהי בעודי", הינו בהעוד מעט הנקדות טובות שיש בי עדין, על־ידי־זה אוכל לזמר ולהתפלל להשם יתברך: שם, סימן רפ"ב.

ועין בספר "עלים לתרופה" ממורנו הרב הקדוש רבי נתן זכר צדיק לברכה שכתב שם בלשון טייטש איך שאדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק לברכה אמר הענין הזה כדי שיכנסו הדברים בלב כל איש לילך בזה בתמימות ובפשיטות וכתב שם: וכך היה אומר אדוננו מורנו ורבנו הקדוש זכר צדיק לברכה: אז אמענטש זעהט ער איז זעהר שפל טאר ער ניט אראפ פאלין, נאר ער מוז זיך מחיה זיין, אין זאל זיך מישב זיין: וויא האב איך ניט עפעס אמצוה גיטאן וויא האב איך פארט ניט אמאהל עפעס גיטץ גיטאן איך פאסט אין יום כפור אין תשעה באב אויך. און כל הדל"ת תעניתים אויך חטשע דאס הארץ טיט מיר זעהר ווייא. און געה אמאל אין מקוה אריין. און אפלו אין כל הקלקולים רחמנא לצלן, מוטשע איך מיך זעהר און וויל מיך זעהר מציל זיין וכו' אין וויא סע איז. על כל פנים עפעס נקדות טובות האב איך אין מיר וואס איך האב כמה פעמים גיטאן רצון הבורא יתברך. אין דער מיט מיז מען זיך מחיה זיין אין זיך נישט מיאש זיין בשום אפן וכו' [כשהאדם רואה שהוא מאד שפל, אסור לו לפול רק הוא מחייב להחיות את עצמו ולישב עצמו, האם לא עשיתי איזה מצוה, האם לא עשיתי בכל זאת איזה טוב, אני מתענה ביום כפור, וגם בתשעה באב, וכן גם כל הארבעה צומות, אף שלבי כואב לי מאד. והולך גם לפעמים למקוה, ואפלו בכל הקלקולים רחמנא לצלן מתיגע אני מאד ורוצה אני להציל את עצמי וכו' ואיך שהוא על כל פנים איזו שהן נקודות טובות נמצא אצלי, מה שעשיתי כמה פעמים רצון הבורא יתברך. עם זה מוכרחים להחיות את עצמו ולא להתיאש בשום אפן וכו'] עין שם ב"לקוטי מוהר"ן" סימן רפ"ב, כל הדברים האלה ותכניס הדברים האלה בלבך מחדש.

ואם חס ושלום אף־על־פי־כן הבעל דבר מתגבר צריכין אחר־כך לחזר ולילך בזה. וכן בכל יום ויום ובכל פעם. ובתוך כך עוזר השם יתברך הרבה. ובפרט להתגבר ולשוח ולומר כל זה לפני השם יתברך ולומר רבונו של עולם! וויא אזוי איך בין, וויא אזוי איך בין. אזוי וויא דיא ווייסט אין איך ווייס מיין ווייטאג, דיא האסט זיך פארט מיט מיר חסד עולם גיטאן אין האסט מיך באשאפן מזרע ישראל ולא עשני וכו'. און מע האט מיך פארט גישניטין און בליט פארגאסין ציא אכט טאג. אין און חדר האב איך גילערינט אלף־בית אין סדור אין חמש אין גמרא וכו'. וויפיל יסורים אין שמיץ האב איך גיליטען פון דיא מלמדים. און אליין האב איך מיך אויך גימיטשעט כמה פעמים. וואס טיט מען [רבונו של עולם! איך שאני איך שאני, כמו שאתה יודע, ואני יודע את כאבי, בכל אופן עשית עמדי חסד עולם ובראת אותי מזרע ישראל וכו' וכן מלו אותי ושפכו דמי לשמונה ימים ולמדתי בחדר אלף־בית וסדור וחמש וגמרא וכו'. כמה יסורים ומכות סבלתי מהמלמדים, וכן סבלתי בעצמי כמה פעמים מה עושים רצוני לעשות רצונך] אך שאור שבעיסה מעכב אותי. ואם התנא הקדוש שבהגמרא לא התביש לומר זה, באדארפין מיר זיך בודאי נישט שעמין שרייען דאס פאר השם יתברך בכל מיני לשונות של צעקה: ביטער ביטער וכו' גיוואלד גיוואלד וכו'. [בוודאי אין אנו צריכין להתבייש לצעוק זאת להשם יתברך בכל מיני לשונות של צעקה מר מר וכו' אהה אהה וכו'] ואם חס ושלום חס ושלום, אף־על־פי־כן הבעל דבר מתגבר, צריכין לצעק עוד יותר ויותר וכן בכל פעם עד שישקיף וירא ה' משמים. "כי לא יזנח לעולם ה'". ומה שמתעכב הישועה יש בזה דברים נעלמים מאד מאד כי מאד עמקו מחשבותיו יתברך (עין לקמן אות ק'), ובודאי המניעה מצדנו מה שאין אנו מתעוררים להתגבר על מה שצריכין להתגבר כראוי, וגם השם יתברך חפץ ומתאוה לתפלתם של ישראל אפלו של הגרוע שבגרועים ורוצה שירבה להתפלל ולצעק אליו יתברך יותר וכו', עין שם: