# פ

> מקור: https://rabenu.app/books/hishtapchuthanefesh/139/80/

לפעמים מתגברים היסורים והמניעות כל כך עד שאין יכולים אפלו לפתח פה לפרש שיחתו לפניו יתברך. על כן צריכין לזהר שבכל פעם בבואו לפרש שיחתו לפני השם יתברך יזכיר את עצמו רבוי הטובות והחסדים שעשה עמו השם יתברך מעודו עד היום הזה ויתן תודה והודאה לשמו יתברך על כל חסדי השם וטובותיו שעשה עמו עד הנה. כי כל אדם כמו שהוא מאחר שהוא בכלל ישראל ומניח טלית ותפלין בכל יום ומיחד שמו יתברך פעמים בכל יום ויום, בודאי ראוי לו לתן הודאה ותודה להשם יתברך בכל יום ויום על עצם חסדו וטובו יתברך עליו שזכה להיות בכלל ישראל מקבלי התורה, מכל שכן שכל אחד יודע בנפשו כמה טובות נפלאות בפרטיות שגמל עמו השם יתברך מעודו עד אותו היום. וכן לפעמים נאטם הלב ואין יכול לפרש שיחתו לפניו יתברך מחמת רבוי הצרות בגשמיות, בפרט עתה בארך הגלות שכמעט אין יום שאין צרתו מרבה מחברו והפרנסה דחוקה מאד, וצריך האדם המשכיל על דרכיו לחפש ולמצא ההרחבות שהרחיב לו השם יתברך בתוך הצרות ולהודות להשם יתברך עליהם, ועל־ידי־זה יתחזק לבבו לבטח בה' שישמע תפלתו גם עתה ועל־ידי־זה בודאי יפתח פיו ויוכל לפרש לפניו יתברך שיחתו כראוי ויוכל להתקרב אליו יתברך כראוי. וזה בחינת: 'לעולם יהיה אדם מודה על העבר וצועק לעתיד לבוא', הינו כי כשאין מודים על העבר קשה מאד לצעק אליו יתברך מגדל אטם הלב שנתאטם מרבוי הצרות ומהחלישות הדעת מכל מה שעובר עליו ברוחניות, על כן צריכין לזהר מאד בכל פעם בבואו לפרש שיחתו לפניו יתברך לילך בדרך הזה להודות על העבר ועל־ידי־זה יוכל לצעק לעתיד לבוא.

וזה ענין מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, והקשו רבותינו זכרונם לברכה, 'קינה לדוד מיבעי לה'? ותרצו, 'כיון שראה שבנו הוא, שמח. אמר סתם ברא מרחם על אבא. וגם מצא הרחבה בתוך צרתו מה שראה תכסיסו קימת, שהסנהדרין וכו' אוחזין עמו. ולכאורה קשה, הלא התחלת המזמור אינו מדבר מלשון זמר רק מלשון צעקה גדולה, כמו שכתוב שם: "ה' מה רבו צרי רבים" וכו', אך כל זה הוא ענין הנ"ל שהפך הדבר ומצא הרחבות בתוך עצם הצרה הזאת ועל כל אלה התחיל לומר "מזמור לדוד", ותכף שהתחיל לזמר ולהודות להשם יתברך על הטובות תכף נתרחב לבו ודעתו ואז דיקא נפתח פיו והתחיל להתפלל ולצעק כראוי "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי" וכו'. ועל כן ספרו שרבו ככלו הוא מלא צעקות גדולות ותחנות ובקשות, נקרא בשם תהלים שהוא לשון תהלה והודאה, כי כל צעקותיו ותחנונותיו היו דיקא דרך הודאה ותהלה, פוק עין ותשכח בכמה מזמורים שהולכים על דרך זה שמודה להשם יתברך על העבר וצועק על להבא ובתוך דברי צעקתו ותחנתו חוזר ומודה וצועק, כי רק תודה והודאה הוא הדרך שנוכל על־ידי־זה לצעק להשם יתברך כנ"ל: שם, הלכות כלאי בהמה, הלכה ד'.

ועין בספר "נחת השלחן" כתיבת יד מהרב הקדוש מטשערין זכר צדיק לברכה, בהלכות לולב סימן תרמ"ח, שכתב שם: וזה שמנענעים בהודו לה' תחלה וסוף ובאנא ה' הושיעה נא, כי כשזוכין לנצח המלחמה עם הכלי מלחמה שהם בחינת ארבעת המינים שבלולב כמובא בזהר הקדוש: "מאן נצח? מאן דאחד מנא קרבא בידה", בודאי צריכין להודות לה', כי אלמלא הקדוש־ברוך־הוא עוזרו לא היה יכול לו. אבל אף־על־פי־כן בתוך זה בעצמו בתוך הברכות וההודאות שעל העבר צריכין בתוך זה לצעק הרבה גם על העתיד אנא ה' הושיעה נא, כי המלחמה תמידית ובכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר ומתחדש עליו ומתנכל עליו בנכלי ערמומיות שלו לצודו ברשתו, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, 'לא מצאו לעשרים שנה מפילו לשלשים וכו' לא מצאו לשבעים מפילו לשמונים' וכו', על כן צריכין לצעק תמיד אליו יתברך.

וגם כי הישועה בעצמה, מה שזכו לנצח המלחמה, גם כן עדין אינה בשלמות, כפי גדל מעלת קדשת כל אחד מישראל וכפי התכלית השלמות שצריך כל אחד מישראל להשיג, על כן צריכין לצעק הרבה להשם יתברך בכל עת. אבל אף־על־פי־כן צריכין לסים בהודאה (שזה בחינת מה שמנענעים עוד הפעם בסוף ההלל בהודו לה'). כי כפי גדל הסכנה שיש בזה העולם, מה גדלו חסדי ה' על כל פרט ופרט מאיזה ישועה ונצחון כל שהוא, שזוכה כל אחד מישראל בכל עת. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה: 'הן הן גבורותיו' וכו'. ועל כן תכף אחר סיום ההלל צועקים שוב הושענות בקולות וצעקות מרות ובבכיה רבה, כי אדרבה, כפי מה שזכינו לקבל ישועות רבות כאלה על כן גם עתה הושיעה ימינך ועננו כי רחוק ממנו ישועה שלמה ואמתית עדין. וזה שמסים: ויהיו דברי אלה אשר התחננתי וכו', הינו שתתקבל התפלה בשלמות כל כך עד שיתגלה הדעת לכל עמי הארץ שידעו כי ה' הוא האלהים אין עוד: